לבקשת הקהל: סיפור אמיתי
בשנת 93 הייתי ביפן עם חברה, מכרתי תכשיטים בבאסטה נודדת כמו רבים רבים אחרים. התמקמנו בעיירה קטנטנה, ועשינו חיל במכירת התכשיטים הגועליים (חיל, זאת אומרת שהיפנים לא עמדו בפני חנחוניה של חברתי הג'ינג'ית ושלפו את הארנקים). אחרי שהעסק (כמה ארגזים בתחנת הרכבת) התבסס, החלטנו לנסות להכניס גם תמונות שמן, תחום שיצא אז מהאופנה בבאסטות של הישראלים. הסוכנות בטוקיו שלחה לנו כמה ארגזים עם תמונות שמן. למי שלא מכיר: אלה ציורי קיטש *נוראיים* שציירים סינים מציירים בקצב של אחד בדקה, ומוכרים לנו בדולר. אנחנו אז אומרים ליפנים שזה של פיקאסו, או של אחותו, ומוכרים להם בשמונים דולר, אפילו במאה, אם היפני שיכור וחושב שחברתי הג'ינג'ית יצאה מציור של רנואר בלובר. הוצאנו את כל הציורים מן הארגזים, כולם זוועה, אבל אחד היה ממש סרט אימים: שפן מעבדה לבן עם עיניים אדומות, ברקע אשכול ענבים, והכל שחור-שחור מאחורה ומצוייר בחוסר כשרון מזעזע, כמו של תלמיד תיכון. את זה היינו בטוחים שאף אחד לא יקנה, אפילו בחינם. שמנו את כל התמונות לתצוגה, וכשהגיעו קונים ושאלו מה המחיר, אז בשביל הקטע אמרתי להם " 4000, 4000, 4000, 4000, 8000". שמונת אלפים, זה השפן כמובן.... פתאום כל היפנים עמדו והסתכלו פעם שניה בשפן. הממממ.... אבל למה הוא כל כך יקר?? תראו, אמרתי להם, זה משהו מיוחד! על כל הציורים האחרים התמקחתי והורדתי מחירים, השפן - מחוץ למשחק! לשפן הזה היה מועדון מעריצים. הם היו באים כל יום אחרי העבודה או בית הספר להתמקח עליו, ואני הייתי מסרב, כי זה משהו מיוחד, אמנות. המחיר קרע אותם, אבל הם לא יכלו לשכוח אותו. בטח חשבו שזה באמת אורגינל מהלובר אם המחיר כל כך מוגזם. בקיצור, למדתי שני דברים: 1) שפן ביפנית זה Usagi. 2) המחיר עושה את איכות המוצר. לא להיפך.
