קשה...
U2 - לא מפחדים ללכת עם הערכים, האמונה והפוליטיקה שלהם עד הסוף ולא משנה כמה ביקורת הם יקבלו על זה, מרגשים, מצמררים, בגלל התשוקה והאהבה למוסיקה, הציניות והאירוניה שרבים לא קולטים, האנדיוודואליות, הכנות, פשוט עולם קסום. MUSE - בגלל העוצמה, הטירוף, הניגודים של מלודיות ותאטרליות כמעט לשלב של הגזמה וגיטרות רועשות ומעוותות לפעמים יחד עם הסולן עם אחת הקולות המדהימים שיש, תחנת כוח גרעינית של 3 אנשים, מצמררת. RADIOHEAD - הרגש, הנוירוטיות, ההתפתחות שלא נגמרת, לא מפחדים להפתיע ולחדש, ככה שזה תמיד מרתק, OK COMPUTER מרגש עד דמעות - וזה לא ביטוי!. נירוונה - מלהיב, מרתק, כנה, העוצמה והכאב של קורט קוביין, החריקות של הגיטרות, הטירוף של דייב גרול, גאונות. הקלאש - הפשטות הגיאונית, המסר, פאנק במיטבו, מדבק ביותר. אירוסמית' של שנות ה70' - בלוז רוק אדיר ומלהיב, התשוקה למוסיקה, מלהיב. דיוויד בואי - רוב החומר עד 1980, קלסיקות רוק, מדהים עד כמה הוא רב-גוני ולא מתפשר. THE POLICE - מוסיקאים גאונים, הנמרצות של הפאנק עם רגאיי ג'ז ורוק. יש עוד רבים וטובים...