And when we meet on a cloud.
אז אתמול הודיעו לי שיש לי עוד שבוע בעבודה, אחריי חצי שנה (כןכן, אני שמה לב להיכן אני משרשרת), וקצת נלחצתי אבל בתכלס גם ככה רציתי לעבור הלאה, ובדיוק יום לפני כן התקשרו אליי מחברת כח אדם שנרשמתי אלייה לפני יובלות והודיעו לי לגביי ג'וב זמני אך מכניס ודחיתי את ההצעה, והמספר עוד היה שמור בזכרון של הפלאפון, העבודה עדיין רלוונטית ויש ראיון ביום ראשון (סכוי סביר שלא אעבור, ראיונות פשוט גורמים לי להשפריץ נוירוטיות מרוב לחץ, אבל שווה-שווה-שווה לנסות), ודי, גם אם לא, אני אמצא משהו יהיה בסדר. יהיה טוב. אחר כך הסתובבתי בחצי מחיפה, פחות או יותר, והיו אנשים יפים ויותר מזה, הצלחתי לאתר ולראות יופי בכל מיני פינות ומקומות ולהנות ממנו, אכלתי גלידה פיצוץ (בתכלס? אכזבה. חשבתי שגלידה עם M&M's תהיה שוס רציני, אבל היא לא יותר מבסדר), ניהלתי שיחות הזויות עם אנשים שאין לי מושג בעצם מיהם, זוג בנות בשירותים שניפח בלוני יומולדת נתן לי אחד (ואחר כך נתתי אותו לאיזה ילד ברחוב), מצאתי אוברול ישן-ישן עד הברך בעשרה שקלים והוא יושב עליי מושלם למרות שבתווית רשום שהוא מיועד לילדים בני 13-14 שגובהם 164 ס"מ (מה לעזאזל...?), ואני בכלל בת 20 ו-9 ס"מ פחות ושנייה לפני שעליתי על האוטובוס הבייתה ידיד שלי ירד ממנו ונתן לי חיבוק. אני חושבת שאני קצת יותר בסדר, למרות שאני שוב לא על התרופות, השינה שלי מאוד לא מספקת והאוסידי אונס לי את המח עשרות פעמים בשעה. אני מחייכת הרבה יותר ואני מסתכלת על אנשים וקצת פחות בורחת מהם ויש גם איזה שניים על הכוונת והם אשכרה בסדר, ואני רק צריכה להפסיק לברוח ולצאת יותר, לצאת כמה שיותר, כי הבית הוא סביבה מסרסת.