אופטימיות זעירה.
עוד יום עבודה עבר. נכנס אל האוטו ונוסע. עובר ליד עובד ותוהה אם לעצור לסביח, אולי ניתן להפועל לנצח. כבר לא ארבע, ולא אחר הצהריים. ברדיו סיון שביט מבקשת שינשקו אותה חזק. אני קולט ברחוב חבר נשוי עובד על חתיכה, מה שמיד לוקח אותי ליפו על הקורקינט של שלום חנוך. יש עוד שעה של שמש שאפשר לתפוס ואני חותך לכיוון הים. חולף ליד החוף. חבורה רועשת, זוג שחקני מטקות. מוצא לי חלקה נטושה, פיסת גן עדן, לי ולה, ומשתרע לי בעינים עצומות. נותן לקרני השמש לפנק אותי, ללטף את פני. עוצם את עיני ומתמכר לשלווה. רחש הגלים סוחף אותי, ואני נותן לעצמי להסחף. אני מרגיש את היד שלה על הלחי ומצמיד את הלחי אל היד, שלא תתחרט חלילה. האצבע יוצאת לסיור על פני, מהמצח, דרך האף, אל השפתים. מציירת את קו השפתים, שמוצאות עצמן מפושקות וצמאות למגע. היד גולשת אל האוזן ואני מרגיש את שערה על פני, וסערה בגופי. ריח הים מתערבב עם ריח הבושם העדין, וריח גופה. שלושת הריחות יוצרים מערבולת בתוכי. היד השניה נצמדת אל אוזני השניה ועכשיו הגיע זמן לשון. הלשון מרחפת בשבילים, בהם עברה האצבע על פני לפני רגע, והתחנה האחרונה על שפתי. הלשון שלי יוצאת בשמחה לקדם את פניה והלשונות מרכלות כרוכלות ותיקות. היא מתישבת עלי, כשידיה מגששות את גופי מתחת לחולצה. בעסקת חילופין גם ידי נשלחו למשימה אל מתחת לחולצתה. משימה ממנה לא שבו במהרה. כל יד חפנה פטמה בכפה, פטמה גדולה, הולכת ומתקשה. וגם אני מתקשה. אני מתרומם מעט והחולצה מוצאת עצמה על החול, וחולצתה מצטרפת תוך שניה. שתי החולצות מתמזגות להן בחול למעשה אהבים כאילו במקביל לבעליהן. אני מליט פני בין שדיה ומסית את תחתוניה. קולות הגרגור שיוצאים מגרונה כאילו מאשימים אותי בהסתה. דמי בראשי. הראש חמוש ומוכן, וכל כולי מוצא את עצמי בתוכה, במעמקי גופה, שם סוער וגבה גלי. היא מתחילה לנוע עלי בתנועות מעגליות רחבות. ככל שהקצב מוגבר המעגלים קטנים. קולות החיכוך של גוף בגוף רק מחרמנים יותר ויותר ואני נשטף כולי. לא בטוח אם זה הנחשול בין רגליה או שמא הגיע הגאות. מה שיותר עמוק יותר בחול, ושנינו מצמצמים את רדיוס התנועה ומתרכזים בנקודה. מוכנים להתפרצות, ותוך שניות נשתפים בגל צונאמי אנושי. רעידת אדמה, ובעקבותיה גל גדול. נאחזים איש ברעותה, לא להסחף, לא לאבד אחד את השניה לרגע, ברגע. הרעידות שככו, הגלים נרגעו, ורק הלשונות עוד ציחקקו בפה שנמלא תערובת של תאווה, מלח וחול. היא נשקה לעיני ולחשה - "אמרתי לך שארבה זרעך בחול אשר על שפת הים." הרגשתי את קרני השמש נפרדות ממני וניחוח אשה התישב לידי. "היי, חיכית לי פה הרבה? נראה לי שנרדמת." "לא, הקדמתי קצת להספיק להנות מהשמש ולחלום". הוצאתי בקבוק שרדונה ומזגתי לכוסות. "תראי, אני יודע שלא לזה התכוון המשורר, אבל אני לא יכול. השד הקטן בראש לא נותן לי. הוא כל רגע מנפנף לי, ואין, אני פשוט לא יכול. זה כנראה לא אני. אז מה את אומרת שפשוט נשתה לנו את היין, נגלגל שיחה, ונשאיר אותנו בגדר פנטזיה. זה בטח הורס את התסריט להארי, ולא יודע מה סאלי תגיד, אבל ככה אני מרגיש שנכון לי לעכשיו." השקיעה האדומה נהפכה לנוגה משהו. התחבקנו חיבוק ארוך. חיבוק עם ריח של פרידה. בעינים הגלים שטפו את העצב. הכיתוביות כבר התחילו לרוץ ברקע ויוסי בנאי התחיל לזמזם את 'ערב עירוני'. "ביי מתוק. אני אוהבת אותך. אל תשכח לפנטז עלי כשאתה מאונן." נסעתי הביתה, אל המשפחה, כשמעל הלבנה חלצה לה שד, מתגרה ואוהב, עם פיטמה אופטימית, זעירה.
עוד יום עבודה עבר. נכנס אל האוטו ונוסע. עובר ליד עובד ותוהה אם לעצור לסביח, אולי ניתן להפועל לנצח. כבר לא ארבע, ולא אחר הצהריים. ברדיו סיון שביט מבקשת שינשקו אותה חזק. אני קולט ברחוב חבר נשוי עובד על חתיכה, מה שמיד לוקח אותי ליפו על הקורקינט של שלום חנוך. יש עוד שעה של שמש שאפשר לתפוס ואני חותך לכיוון הים. חולף ליד החוף. חבורה רועשת, זוג שחקני מטקות. מוצא לי חלקה נטושה, פיסת גן עדן, לי ולה, ומשתרע לי בעינים עצומות. נותן לקרני השמש לפנק אותי, ללטף את פני. עוצם את עיני ומתמכר לשלווה. רחש הגלים סוחף אותי, ואני נותן לעצמי להסחף. אני מרגיש את היד שלה על הלחי ומצמיד את הלחי אל היד, שלא תתחרט חלילה. האצבע יוצאת לסיור על פני, מהמצח, דרך האף, אל השפתים. מציירת את קו השפתים, שמוצאות עצמן מפושקות וצמאות למגע. היד גולשת אל האוזן ואני מרגיש את שערה על פני, וסערה בגופי. ריח הים מתערבב עם ריח הבושם העדין, וריח גופה. שלושת הריחות יוצרים מערבולת בתוכי. היד השניה נצמדת אל אוזני השניה ועכשיו הגיע זמן לשון. הלשון מרחפת בשבילים, בהם עברה האצבע על פני לפני רגע, והתחנה האחרונה על שפתי. הלשון שלי יוצאת בשמחה לקדם את פניה והלשונות מרכלות כרוכלות ותיקות. היא מתישבת עלי, כשידיה מגששות את גופי מתחת לחולצה. בעסקת חילופין גם ידי נשלחו למשימה אל מתחת לחולצתה. משימה ממנה לא שבו במהרה. כל יד חפנה פטמה בכפה, פטמה גדולה, הולכת ומתקשה. וגם אני מתקשה. אני מתרומם מעט והחולצה מוצאת עצמה על החול, וחולצתה מצטרפת תוך שניה. שתי החולצות מתמזגות להן בחול למעשה אהבים כאילו במקביל לבעליהן. אני מליט פני בין שדיה ומסית את תחתוניה. קולות הגרגור שיוצאים מגרונה כאילו מאשימים אותי בהסתה. דמי בראשי. הראש חמוש ומוכן, וכל כולי מוצא את עצמי בתוכה, במעמקי גופה, שם סוער וגבה גלי. היא מתחילה לנוע עלי בתנועות מעגליות רחבות. ככל שהקצב מוגבר המעגלים קטנים. קולות החיכוך של גוף בגוף רק מחרמנים יותר ויותר ואני נשטף כולי. לא בטוח אם זה הנחשול בין רגליה או שמא הגיע הגאות. מה שיותר עמוק יותר בחול, ושנינו מצמצמים את רדיוס התנועה ומתרכזים בנקודה. מוכנים להתפרצות, ותוך שניות נשתפים בגל צונאמי אנושי. רעידת אדמה, ובעקבותיה גל גדול. נאחזים איש ברעותה, לא להסחף, לא לאבד אחד את השניה לרגע, ברגע. הרעידות שככו, הגלים נרגעו, ורק הלשונות עוד ציחקקו בפה שנמלא תערובת של תאווה, מלח וחול. היא נשקה לעיני ולחשה - "אמרתי לך שארבה זרעך בחול אשר על שפת הים." הרגשתי את קרני השמש נפרדות ממני וניחוח אשה התישב לידי. "היי, חיכית לי פה הרבה? נראה לי שנרדמת." "לא, הקדמתי קצת להספיק להנות מהשמש ולחלום". הוצאתי בקבוק שרדונה ומזגתי לכוסות. "תראי, אני יודע שלא לזה התכוון המשורר, אבל אני לא יכול. השד הקטן בראש לא נותן לי. הוא כל רגע מנפנף לי, ואין, אני פשוט לא יכול. זה כנראה לא אני. אז מה את אומרת שפשוט נשתה לנו את היין, נגלגל שיחה, ונשאיר אותנו בגדר פנטזיה. זה בטח הורס את התסריט להארי, ולא יודע מה סאלי תגיד, אבל ככה אני מרגיש שנכון לי לעכשיו." השקיעה האדומה נהפכה לנוגה משהו. התחבקנו חיבוק ארוך. חיבוק עם ריח של פרידה. בעינים הגלים שטפו את העצב. הכיתוביות כבר התחילו לרוץ ברקע ויוסי בנאי התחיל לזמזם את 'ערב עירוני'. "ביי מתוק. אני אוהבת אותך. אל תשכח לפנטז עלי כשאתה מאונן." נסעתי הביתה, אל המשפחה, כשמעל הלבנה חלצה לה שד, מתגרה ואוהב, עם פיטמה אופטימית, זעירה.
