אוף....
אני אעדכן ואזכיר, למי שלא זוכר... עברנו לפני שבועיים לבית פרטי שכביכול היה אמור להיות גן עדן להאלי (בת שנה) - סגרנו לה חצר ענקית של אדמה ועשבים שוטים - היא יכולה לחפור ולהשתולל שם כמה שהיא רוצה הרגלנו אותה לאט לאט לחצר - הראנו לה שכיף שם, שיחקנו איתה, בהדרגה עזבנו אותה שם ליותר ויותר זמן, כל פעם שאנחנו עוזבים זה מלווה בצ'ופר רציני, וכשחוזרים אומרים יפה שלום עם חיבוקים ונשיקות, אבל לא יותר מדי, כדי שלא תרגיש שזה לא בסדר שהיא היתה לבד. יש לה בחצר עצם ענק שהיא אוהבת, צעצוע, אוכל ומים בשפע בכלים שהיא לא יכולה להפוך, פינה מוצלת לגמרי, סלון ישן שעליו היא היתה שורצת ימים - היא מכירה אותו וזה כמו בית בשבילה. ובנוסף לזה - החצר מהווה לה מקור בלתי נדלה של שעשוע ועניין.. אז למה הייאוש? עכשיו עברה פה שכנה שאמרה לנו שכשאנחנו יוצאים מהבית ומשאירים אותה בחוץ - היא לא מפסיקה ליילל ולבכות.. ממש בכי קורע לב - ככה היא אמרה, למשך שעות - עד שאנחנו חוזרים. נקרע לי הלב, אני לא יודעת מה אפשר עוד לעשות, אולי פשוט לתת לזה עוד זמן...? אשמח לעזרת המומחים, וגם קצת לעידוד, אם יש...
אני אעדכן ואזכיר, למי שלא זוכר... עברנו לפני שבועיים לבית פרטי שכביכול היה אמור להיות גן עדן להאלי (בת שנה) - סגרנו לה חצר ענקית של אדמה ועשבים שוטים - היא יכולה לחפור ולהשתולל שם כמה שהיא רוצה הרגלנו אותה לאט לאט לחצר - הראנו לה שכיף שם, שיחקנו איתה, בהדרגה עזבנו אותה שם ליותר ויותר זמן, כל פעם שאנחנו עוזבים זה מלווה בצ'ופר רציני, וכשחוזרים אומרים יפה שלום עם חיבוקים ונשיקות, אבל לא יותר מדי, כדי שלא תרגיש שזה לא בסדר שהיא היתה לבד. יש לה בחצר עצם ענק שהיא אוהבת, צעצוע, אוכל ומים בשפע בכלים שהיא לא יכולה להפוך, פינה מוצלת לגמרי, סלון ישן שעליו היא היתה שורצת ימים - היא מכירה אותו וזה כמו בית בשבילה. ובנוסף לזה - החצר מהווה לה מקור בלתי נדלה של שעשוע ועניין.. אז למה הייאוש? עכשיו עברה פה שכנה שאמרה לנו שכשאנחנו יוצאים מהבית ומשאירים אותה בחוץ - היא לא מפסיקה ליילל ולבכות.. ממש בכי קורע לב - ככה היא אמרה, למשך שעות - עד שאנחנו חוזרים. נקרע לי הלב, אני לא יודעת מה אפשר עוד לעשות, אולי פשוט לתת לזה עוד זמן...? אשמח לעזרת המומחים, וגם קצת לעידוד, אם יש...