אוף!
ראיונות עבודה זה מגעיל.
בעיקר ששואלים אותי מלא שאלות על הבחירות שלי - והסיבות לחלק גדול מהם , לצערי, בשנים האחרונות הוא הרקע המשפחתי והמצב של אמא שלי. לשם הושקעו כל האנרגיות שלי וכל עניין הקריירה היה ב"הולד".
אז אני נותנת תשובות עוקפות, הכל קר ופוליטקלי קורקט אפילו מדי. והכי מעצבן זה שיש מראיינים ששואלים ספציפית על מצב משפחתי. (לא סטטוס, אלא בכלל).
זה מרגיש לי חודרני מדי. אני בטוחה שפה ושם יש מצב שהם שמו לב שהיו לי עיניים מבריקות.
אחרי יום בכלל לא כ"כ קל שהיה לי, הלכתי למרפאה לרפואה משלימה.
(עם החזרה לבית של ההורים חזרו לי גם הבעיות בקיבה. כמה ברור שחלק גדול מזה קשור למתח ולעצבים)
וישבתי מול רפואה ממיינת כזאת. החלטתי שכדאי שאיתה אני אחלוק את הכאב שלי בצורה זו אחרת כי זה יהיה מנותק לדבר על הסימפטומים האלה בלעדיו והיא אמורה להתאים לי טיפול.
אמרתי לה שהיו בשנים האחרונות המון לחץ ומתח מסיטואציה משפחתית מורכבת. היא המשיכה לשאול שאלות- ובסוף גם סיפרתי לה על הסיטואציה של השנים האחרונות עם אמא שלי ושאני מרגישה שזה עצר אות וכד'.
כמה לא רגישה היא יצאה!!! נראה לי שהיא ניסתה להיות רגישה בדרכה, ויצא מזה ההפך לחלוטין! היא משום מה חשבה שהדאגה המרכזית שלי קשורה לזה שהיא תרשום את זה בתיק, שלאמא שלי יש מחלה פסיכיאטרית.
וזה, תסלחו לי, פשוט מעליב. האמת שמה שבאמת בא לי לעשות זה להסתובב עם שלט ולצעוק את זה ברחבי העולם. סטייל מצעד הגאווה. לצאת מהארון. לאמא שלי מחלה נפשית ולמרבה הפלא היא בן אדם. גם אני. תודה רבה לך באמת שהזכרת לי את עוצמות הסטיגמה שקיימת היום בחברה ושמעבר לזה שאני במעיין משבר עם המחלה שלה וההשפעות של זה עליי, אם אמא שלי חולה , אז יש מצב טוב שלאנשים תהיה סטיגמה גם עליי. היא גרמה לי להרגיש שלה ספציפית היו. איכשהו כשאני מסתכלת על אישה שהיא רופאה, שגם מנסה לשכנע אותי לדבר ומסבירה לי שזה מאוד חשוב שאני אהיה גלויה איתה עד הסוף, יש לי נטייה לסמוך עליה. כמה חבל שבכלל טרחתי לחשוף את הפרט הזה!!!
ראיונות עבודה זה מגעיל.
בעיקר ששואלים אותי מלא שאלות על הבחירות שלי - והסיבות לחלק גדול מהם , לצערי, בשנים האחרונות הוא הרקע המשפחתי והמצב של אמא שלי. לשם הושקעו כל האנרגיות שלי וכל עניין הקריירה היה ב"הולד".
אז אני נותנת תשובות עוקפות, הכל קר ופוליטקלי קורקט אפילו מדי. והכי מעצבן זה שיש מראיינים ששואלים ספציפית על מצב משפחתי. (לא סטטוס, אלא בכלל).
זה מרגיש לי חודרני מדי. אני בטוחה שפה ושם יש מצב שהם שמו לב שהיו לי עיניים מבריקות.
אחרי יום בכלל לא כ"כ קל שהיה לי, הלכתי למרפאה לרפואה משלימה.
(עם החזרה לבית של ההורים חזרו לי גם הבעיות בקיבה. כמה ברור שחלק גדול מזה קשור למתח ולעצבים)
וישבתי מול רפואה ממיינת כזאת. החלטתי שכדאי שאיתה אני אחלוק את הכאב שלי בצורה זו אחרת כי זה יהיה מנותק לדבר על הסימפטומים האלה בלעדיו והיא אמורה להתאים לי טיפול.
אמרתי לה שהיו בשנים האחרונות המון לחץ ומתח מסיטואציה משפחתית מורכבת. היא המשיכה לשאול שאלות- ובסוף גם סיפרתי לה על הסיטואציה של השנים האחרונות עם אמא שלי ושאני מרגישה שזה עצר אות וכד'.
כמה לא רגישה היא יצאה!!! נראה לי שהיא ניסתה להיות רגישה בדרכה, ויצא מזה ההפך לחלוטין! היא משום מה חשבה שהדאגה המרכזית שלי קשורה לזה שהיא תרשום את זה בתיק, שלאמא שלי יש מחלה פסיכיאטרית.
וזה, תסלחו לי, פשוט מעליב. האמת שמה שבאמת בא לי לעשות זה להסתובב עם שלט ולצעוק את זה ברחבי העולם. סטייל מצעד הגאווה. לצאת מהארון. לאמא שלי מחלה נפשית ולמרבה הפלא היא בן אדם. גם אני. תודה רבה לך באמת שהזכרת לי את עוצמות הסטיגמה שקיימת היום בחברה ושמעבר לזה שאני במעיין משבר עם המחלה שלה וההשפעות של זה עליי, אם אמא שלי חולה , אז יש מצב טוב שלאנשים תהיה סטיגמה גם עליי. היא גרמה לי להרגיש שלה ספציפית היו. איכשהו כשאני מסתכלת על אישה שהיא רופאה, שגם מנסה לשכנע אותי לדבר ומסבירה לי שזה מאוד חשוב שאני אהיה גלויה איתה עד הסוף, יש לי נטייה לסמוך עליה. כמה חבל שבכלל טרחתי לחשוף את הפרט הזה!!!