אוף. קשה לי
תמיד אני רואה סביבי זוגות שמאושרים יחד, או כאלו שלא מאושרים אבל עדיין אוהבים. אני לא מוצאת עצמי משתייכת לאף אחת מהקבוצות ולא יודעת למה. אולי אני לא בסדר, אולי אני לעולם לא אהיה מאושרת, אולי מחפשת את הפגם, אולי "מחפשת דרמות" כמו שחברה אמרה לי או ש"יוצרת את הדרמות", לא חושבת שזה בדיוק כך, הרגשות יוצאים ממקום כואב בפנים לא משעמום. אם ישנם הנפרדים, לרוב הצד שאני קרובה אליהם הם אלו שהיו ה"בסדר", שהגיבו, אני חשה בצד ה"לא בסדר", כי הרי מה אני בסהכ' רוצה ממנו, הוא מאפשר הכל, תומך, ככ' אוהב, מפנק, עוזר, מטפל במסירות בילד, מנקה, עושה הכל רק תהיי מאושרת. ואני לא. הכל התחיל בתקופת ההיריון, במהלך ההיריון התחילה תחושה כי הוא די נדחה משינוי החוץ, התחלתי להרגיש חומה ביננו, עם התקדמות ההיריון המרחק גדל, התחושה כי באמת הוא נרתע ומרוחק התחזקה מאוד. זה לא היה מקרה בו אני הרגשתי את השינוי ומשליכה עליו את רגשותי- לא, אני מאוד קיבלתי את השינויים, ומאחר וראיתי עצמי מס' פעמים ביום, קשה היה לי להבחין בשינויים. בעקבות זאת, הדימוי העצמי נפגע, חשתי דחויה- וזאת לאחר הערצתו אלי. חשתי דחויה- כי זו אמורה להיות תקופה מאושרת ומרגשת ככ' עבורנו. חשתי דחויה- כי ככ' חיכה שארגיש בשלה להרות וכעת זאת. חשתי דחויה- כי האם בזאת מסתכמת ה"אהבה הגדולה" הזו שלו אלי? האם נישא לגוף? למראה? האם כה רדודה אהבתנו? הקשר ביננו. נפגעתי כמו שלא נפגעתי מעולם. לא ידעתי איך לבלוע זאת. כאבתי כל כך. ומאז התחיל הריחוק, הגדר שביננו. בחודש התשיעי בכיתי ככ', ניסה לדובב אותי זמן ארוך, לא היית מסוגלת לומר מה אני מרגישה, לבסוף אמרתי שאני רוצה להיפרד. לא הסברתי. לא הייתי מסוגלת. כאב מידי. הוא היה פגוע, נסער, המום. ניסה לדבר, לדובב, ומשראה שאיני מעוניינת, הניח לי לבסוף, יצא לזמן מה וכאשר שב, לא עלה שוב הנושא. הכחשה. עבורי העלבון הצורב נותר. אחרי 4 שנים, לפני כשבועיים ביקש לשוחח. שם לב ששוב אני בתקופה של הסתגרות, ריחוק, דיכאון. הכל נפתח. (כשנה אחרי הלידה עלה הנושא אצל המטפלת שהיתה לי, אבל לא עובד כראוי, ושוב, נדחק הצידה) בכיתי, כאבתי שוב מחדש, אמרתי שנמאס מההכחשות האלו, שאני לא מאמינה שאתה יכול להיות מאושר עם מישהו לא מאושר, כיצד זה אפשרי? דיברנו שעות. למחרת שוב ואז באמת תחושת הקלה. משקל עצום שיורד מהלב, הפתיחות לשם שינוי, לאחר כשבוע פנינו לבירור בנושא יעוץ זוגי. אני אמרתי שאני לא מאמינה כבר ביעוץ, וזאת מאחר והייתי בטיפול פרטני בשתי הזדמנויות שונות, הראשונה מס' שנים והשניה כשנה- בשתיהן התאכזבתי, מצפים ממך שתעשה את כל העבודה, ואם אתה מתחמק לא בדיוק דואגים שתהליך טיפולי עמוק יקרה, העיקר שהתשלום יגיע. היעוץ אני מאמינה יהיה בסוף. אני אשתדל לעשות הכל, למרות שלא ככ' מאמינה בו. כרגע הוא לא בארץ, ישוב מחר בלילה. לאחר ההקלה שהיתה ומצב הרוח הטוב, למרות שממנו די הרגשתי מרוחקת, סגורה, כעת שב הדיכאון, הבכי, הבדידות, החששות, הכאב, האשמה, קושי להחליט. מפחדת להחליט- מה עם הילד, הוא אוהב אותי יותר מאשר אותי, להפריד בינהם, להישאר לבד, לשאת בעול כלכלי עם ילד קטן, להיות לבד, בדידות, כאב, אשמה- איך מתמודדים עם זה? איך אפשר לחשוב אם כל אלו מסיטים את החשיבה למקומות אחרים. ומה עם האמת הפנימית? האם אהיה איתו מאושרת? האם אתאהב בו מחדש? מתארת לעצמי שדי מבולבל, מקווה שכאן יבינו אותי.
תמיד אני רואה סביבי זוגות שמאושרים יחד, או כאלו שלא מאושרים אבל עדיין אוהבים. אני לא מוצאת עצמי משתייכת לאף אחת מהקבוצות ולא יודעת למה. אולי אני לא בסדר, אולי אני לעולם לא אהיה מאושרת, אולי מחפשת את הפגם, אולי "מחפשת דרמות" כמו שחברה אמרה לי או ש"יוצרת את הדרמות", לא חושבת שזה בדיוק כך, הרגשות יוצאים ממקום כואב בפנים לא משעמום. אם ישנם הנפרדים, לרוב הצד שאני קרובה אליהם הם אלו שהיו ה"בסדר", שהגיבו, אני חשה בצד ה"לא בסדר", כי הרי מה אני בסהכ' רוצה ממנו, הוא מאפשר הכל, תומך, ככ' אוהב, מפנק, עוזר, מטפל במסירות בילד, מנקה, עושה הכל רק תהיי מאושרת. ואני לא. הכל התחיל בתקופת ההיריון, במהלך ההיריון התחילה תחושה כי הוא די נדחה משינוי החוץ, התחלתי להרגיש חומה ביננו, עם התקדמות ההיריון המרחק גדל, התחושה כי באמת הוא נרתע ומרוחק התחזקה מאוד. זה לא היה מקרה בו אני הרגשתי את השינוי ומשליכה עליו את רגשותי- לא, אני מאוד קיבלתי את השינויים, ומאחר וראיתי עצמי מס' פעמים ביום, קשה היה לי להבחין בשינויים. בעקבות זאת, הדימוי העצמי נפגע, חשתי דחויה- וזאת לאחר הערצתו אלי. חשתי דחויה- כי זו אמורה להיות תקופה מאושרת ומרגשת ככ' עבורנו. חשתי דחויה- כי ככ' חיכה שארגיש בשלה להרות וכעת זאת. חשתי דחויה- כי האם בזאת מסתכמת ה"אהבה הגדולה" הזו שלו אלי? האם נישא לגוף? למראה? האם כה רדודה אהבתנו? הקשר ביננו. נפגעתי כמו שלא נפגעתי מעולם. לא ידעתי איך לבלוע זאת. כאבתי כל כך. ומאז התחיל הריחוק, הגדר שביננו. בחודש התשיעי בכיתי ככ', ניסה לדובב אותי זמן ארוך, לא היית מסוגלת לומר מה אני מרגישה, לבסוף אמרתי שאני רוצה להיפרד. לא הסברתי. לא הייתי מסוגלת. כאב מידי. הוא היה פגוע, נסער, המום. ניסה לדבר, לדובב, ומשראה שאיני מעוניינת, הניח לי לבסוף, יצא לזמן מה וכאשר שב, לא עלה שוב הנושא. הכחשה. עבורי העלבון הצורב נותר. אחרי 4 שנים, לפני כשבועיים ביקש לשוחח. שם לב ששוב אני בתקופה של הסתגרות, ריחוק, דיכאון. הכל נפתח. (כשנה אחרי הלידה עלה הנושא אצל המטפלת שהיתה לי, אבל לא עובד כראוי, ושוב, נדחק הצידה) בכיתי, כאבתי שוב מחדש, אמרתי שנמאס מההכחשות האלו, שאני לא מאמינה שאתה יכול להיות מאושר עם מישהו לא מאושר, כיצד זה אפשרי? דיברנו שעות. למחרת שוב ואז באמת תחושת הקלה. משקל עצום שיורד מהלב, הפתיחות לשם שינוי, לאחר כשבוע פנינו לבירור בנושא יעוץ זוגי. אני אמרתי שאני לא מאמינה כבר ביעוץ, וזאת מאחר והייתי בטיפול פרטני בשתי הזדמנויות שונות, הראשונה מס' שנים והשניה כשנה- בשתיהן התאכזבתי, מצפים ממך שתעשה את כל העבודה, ואם אתה מתחמק לא בדיוק דואגים שתהליך טיפולי עמוק יקרה, העיקר שהתשלום יגיע. היעוץ אני מאמינה יהיה בסוף. אני אשתדל לעשות הכל, למרות שלא ככ' מאמינה בו. כרגע הוא לא בארץ, ישוב מחר בלילה. לאחר ההקלה שהיתה ומצב הרוח הטוב, למרות שממנו די הרגשתי מרוחקת, סגורה, כעת שב הדיכאון, הבכי, הבדידות, החששות, הכאב, האשמה, קושי להחליט. מפחדת להחליט- מה עם הילד, הוא אוהב אותי יותר מאשר אותי, להפריד בינהם, להישאר לבד, לשאת בעול כלכלי עם ילד קטן, להיות לבד, בדידות, כאב, אשמה- איך מתמודדים עם זה? איך אפשר לחשוב אם כל אלו מסיטים את החשיבה למקומות אחרים. ומה עם האמת הפנימית? האם אהיה איתו מאושרת? האם אתאהב בו מחדש? מתארת לעצמי שדי מבולבל, מקווה שכאן יבינו אותי.