im just a kid
New member
אוף נמאס לי ../images/Emo186.gif
כבר מהכל.... החיים לא שווים בלעדיה היא הייתה העולם בשבילי.... בגללה חייכתי והייתי שמחה ועכשיו כל יום בלעדיה סתם מיותר ועצוב. כל יום זה חרא לחזור הביתה אין לי חשק בכלל לחזור הביתה מרוב שאני לבד כל הזמן... אני חוזרת הביתה אני לבד והיא לא שם ורק בערב \לילה אחיות ואבא שלי חוזרים לא שזה עושה לי טוב ממש שהם פה. רק עם אמא יכולתי לדבר ולהנות במשפחה. בגלל זה אני לא מבינה למה דווקא היא .. מצדי שרק היא הייתה נשארת לי אני פשוט לא יכולה כ"כ קשה לי אוף אפילו ללמוד אני בקושי יכולה פתאום מחשבות עליה צצות ונופלות דמעות על המחברת. ויום אחד שהייתי בדרך הביתה כ"כ היה לי חשק שאני אחזור הביתה והיא תהיה שם .. ברור שכל יום אני חושבת ככה אבל ביום ההוא זה היה שונה כאילו אולי הרגשתי שהיא באמת שם? וגם קורה לי לפעמים שאני חושבת שיש מישהו מאחורי אולי היא כשאני לבד בבית או בחדר כל יום אני בוכה אני לא יכולה יותר לחיים שלי אין טעם אם היא לא פה. ועכשיו זה גם עוד מעט שנתיים... במרץ ולא רק לה שנתיים גם לסבתא שלי בפברואר. אמא ובת נלקחו בהפרש של חודש.... ועוד הכי חשובות לי בחיים אפילו אם סבתא הייתה נשארת היה יכול להיות יותר טוב. היא לא הייתה אמורה ללכת הבית חולים הזה הרג אותה נתנו לה תרופה שבכלל לא קשורה למה שהיה לה. נמאס לי שזה כבר הפך לשגרה לא לראות אותה זה כזה מוזר. ואין לי עם מי לדבר על מה שקורה לי ביום מישהו שממש יהיה אכפת לו ויתעניין כמו שהיא. אני נחנקת מרוב דמעות... גם כשאמא הייתה היה לי מן בטחון כזה בהכל... אף פעם לא חשבתי על מוות או על העתיד. גם לא דאגתי כ"כ במבחנים שאני יקבל נכשל אפילו אם לא הייתי ממש לומדת היה יוצא לי טוב ועכשיו זה לא ככה אני התחלתי להיות גרועה בהכל אפילו באנגלית שזה אמור להיות כמו שפת אם בשבילי כי אמא שלי גרה באמריקה בצעירותה אז היא הייתה מדברת איתנו תמיד אנגלית ועכשיו זה כ"כ חסר לי ואני מרגישה שאני לא טובה בזה כמו פעם. ואני גם דפוקה בערך אולי בשנתיים האחרונות של חייה אמרתי לה שתפסיק לדבר איתי אנגלית כי התביישתי ורק עכשיו אני מודעת איזה דפוקה הייתי וכמה זה חסר לי עכשיו כמה היא בכלל חסרה
כבר מהכל.... החיים לא שווים בלעדיה היא הייתה העולם בשבילי.... בגללה חייכתי והייתי שמחה ועכשיו כל יום בלעדיה סתם מיותר ועצוב. כל יום זה חרא לחזור הביתה אין לי חשק בכלל לחזור הביתה מרוב שאני לבד כל הזמן... אני חוזרת הביתה אני לבד והיא לא שם ורק בערב \לילה אחיות ואבא שלי חוזרים לא שזה עושה לי טוב ממש שהם פה. רק עם אמא יכולתי לדבר ולהנות במשפחה. בגלל זה אני לא מבינה למה דווקא היא .. מצדי שרק היא הייתה נשארת לי אני פשוט לא יכולה כ"כ קשה לי אוף אפילו ללמוד אני בקושי יכולה פתאום מחשבות עליה צצות ונופלות דמעות על המחברת. ויום אחד שהייתי בדרך הביתה כ"כ היה לי חשק שאני אחזור הביתה והיא תהיה שם .. ברור שכל יום אני חושבת ככה אבל ביום ההוא זה היה שונה כאילו אולי הרגשתי שהיא באמת שם? וגם קורה לי לפעמים שאני חושבת שיש מישהו מאחורי אולי היא כשאני לבד בבית או בחדר כל יום אני בוכה אני לא יכולה יותר לחיים שלי אין טעם אם היא לא פה. ועכשיו זה גם עוד מעט שנתיים... במרץ ולא רק לה שנתיים גם לסבתא שלי בפברואר. אמא ובת נלקחו בהפרש של חודש.... ועוד הכי חשובות לי בחיים אפילו אם סבתא הייתה נשארת היה יכול להיות יותר טוב. היא לא הייתה אמורה ללכת הבית חולים הזה הרג אותה נתנו לה תרופה שבכלל לא קשורה למה שהיה לה. נמאס לי שזה כבר הפך לשגרה לא לראות אותה זה כזה מוזר. ואין לי עם מי לדבר על מה שקורה לי ביום מישהו שממש יהיה אכפת לו ויתעניין כמו שהיא. אני נחנקת מרוב דמעות... גם כשאמא הייתה היה לי מן בטחון כזה בהכל... אף פעם לא חשבתי על מוות או על העתיד. גם לא דאגתי כ"כ במבחנים שאני יקבל נכשל אפילו אם לא הייתי ממש לומדת היה יוצא לי טוב ועכשיו זה לא ככה אני התחלתי להיות גרועה בהכל אפילו באנגלית שזה אמור להיות כמו שפת אם בשבילי כי אמא שלי גרה באמריקה בצעירותה אז היא הייתה מדברת איתנו תמיד אנגלית ועכשיו זה כ"כ חסר לי ואני מרגישה שאני לא טובה בזה כמו פעם. ואני גם דפוקה בערך אולי בשנתיים האחרונות של חייה אמרתי לה שתפסיק לדבר איתי אנגלית כי התביישתי ורק עכשיו אני מודעת איזה דפוקה הייתי וכמה זה חסר לי עכשיו כמה היא בכלל חסרה
