אוף אני כל כך כועסת!!
אני שונאת אתכם תפוז, שמעתם?! שונאת שונאת שונאת! מצידי אתם יכולים להירקב לכם שם לנצח עד שיבוא מישהו ויעשה מכם מיץ!! איזה חוסר התחשבות? בנאדם משקיע, כותב, מתקן, שולח... ואז דופקים לו איזה ERROR מגעיל שמוחק לו את כל ההודעה (והשקעתי!! באמת השקעתי!) די! אי אפשר ככה יותר! עכשיו אני צריכה לשחזר מחדש את כל ההודעה שלי וגם הלך לי המצברוח. תמותו. לינץ`. עכשיו. אוקיי, ועכשיו בנימה המחוייכת של לפני-שעיצבנו-אותי (ואני עדיין מול המסך באותו פרצוף זועם אבל אני אכתוב בכל זאת מה שרציתי קודם): רציתי לספר לכם סוף סוף מיהי דולצינאה האמיתית... ואז קראתי את ההודעה של פושע והחלטתי שלא. אבל הנה משהו לא פחות מעניין: אתם חושבים שאפשר לראות על בנאדם אם הוא יגדל להיות מוסיקאי מפורסם, בארץ נניח? אני מתכוונת, אם יש מן שילוב של תכונות שיוצרות ביחד את ה``פרפורמר הישראלי (אשכנזי כמובן) המצוי``?.. אני לומדת במגמת מוסיקה, ולא רואה את עצמי גדלה להיות העברי-לידר-קו-נטוי-חמי-רודנר-קו-נטוי-אביב-גפן הבאים. (אני לא משווה ביניהם, סתם דוגמאות.)מצד שני, יש איתי אנשים במגמה, שאני יכולה ממש להסתכל ולראות איך הם גדלים ונהיים האייטם הבא של הרוק הישראלי. (בפוטנציה, כמובן.) אני יכולה ממש לראות את זה, כאילו יש איזה משהו באופי שמעיד על הנכונות והיכולת להיות כוכב רוק בארץ שלנו. אז בואו ננסה לאפיין אותם: הם רזים, גבוהים (או לחילופין נמוכים מאוד), כהי שיער ובהירי עור, בעלי תווי-פנים יפים ומקרינים אדישות מושכת. הם בעיקר גיטריסטים, בני 20 ומשהו, ויש בהם שילוב של עדינות וקשיחות מבלבלת. [הערת ביניים: אני מבקשת לא להפוך את הדיון הזה ל``מי יותר שווה (במלעיל) ומאגניב`` (גם כן במלעיל) מכל כוכבי הרוק הישראלים שצצו לאחרונה. כדי למנוע מצב כזה, בואו נסתכל רגע אחורנית, לרוק הישראלי הישן והטוב: אריק אינשטיין, שלום חנוך, גידי גוב (ה-זמרים הטובים שהיו לנו, לטעמי) - יש איזו נטיה מובהקת לשייך אותם לכל התכונות (כמעט) שציינתי לעיל.] אז - אני יכולה, נניח, להסתכל על הבחור הנאה שיושב משמאלי במגמה וממש לראות בעיני רוחי איך הוא הופך לכוכב רוק-ישראלי: אני יכולה לדמות אותו בעיני רוחי על הבמה עם הגיטרה החשמלית, השירה והמעריצות... זה כאילו משהו באופי, מן ``ניצוץ`` כזה מאוד ספציפי, משהו נגלה-לא-נגלה לעין שטבוע עמוק באישיות של אותו אדם. מצד שני יושבים איתי מוסיקאים שאני רואה אותם הופכים לפסנתרנים או כנרים כמו פרלמן, כך שזה מאוד שונה מאדם לאדם. ומכיוון שכולנו יודעים שבמגמות כמו מוסיקה ותיאטרון, שבהן יש חשיבות גדולה לבמה, האופי של האדם נשפט הרבה גם לפי הכישרון והביצוע שלו (תפסיקו עם האסוציאציות, חולים כולכם!) במגמה עצמה - ליצירתיות הזו יש מקום מאוד משמעותי בדרך שבה רואים את האדם עצמו. הודעה קצת מבולבלת, אני מניחה, וגם קצת אסוציאטיבית, אבל יש בה כמה פואנטות שאני חושבת שאפשר להבין... אז מה אתם חושבים? אתם רואים לפעמים את ה``דבר`` הזה (זה פשוט לא משהו מוגדר) שהופך אנשים מסויימים למיוחדים יותר, לא תמיד בקונוטציה חיובית, אבל פשוט... דבר מיוחד כזה. אוף, בלבלתי את עצמי. וכאן באה לקיצה ההודעה. אני יודעת שזה ארוך, אז מה, הגודל לא קובע. וגם הזעם שלי על התפוז חלף בינתיים, פשוט אימצתי את האנרגיה לניסיונות נואשים לשחזר את ההודעה המקורית... אני אשמח לקבל תגובות, אבל עם תוכן! תוכן!! תוכן בבקשה, תוכן!! ואני אשמח אם מישהו יתנקש במתכנתים של תפוז, ויפה שעה אחת קודם. דולצינאה, קצת מחייכת וקצת לא.
אני שונאת אתכם תפוז, שמעתם?! שונאת שונאת שונאת! מצידי אתם יכולים להירקב לכם שם לנצח עד שיבוא מישהו ויעשה מכם מיץ!! איזה חוסר התחשבות? בנאדם משקיע, כותב, מתקן, שולח... ואז דופקים לו איזה ERROR מגעיל שמוחק לו את כל ההודעה (והשקעתי!! באמת השקעתי!) די! אי אפשר ככה יותר! עכשיו אני צריכה לשחזר מחדש את כל ההודעה שלי וגם הלך לי המצברוח. תמותו. לינץ`. עכשיו. אוקיי, ועכשיו בנימה המחוייכת של לפני-שעיצבנו-אותי (ואני עדיין מול המסך באותו פרצוף זועם אבל אני אכתוב בכל זאת מה שרציתי קודם): רציתי לספר לכם סוף סוף מיהי דולצינאה האמיתית... ואז קראתי את ההודעה של פושע והחלטתי שלא. אבל הנה משהו לא פחות מעניין: אתם חושבים שאפשר לראות על בנאדם אם הוא יגדל להיות מוסיקאי מפורסם, בארץ נניח? אני מתכוונת, אם יש מן שילוב של תכונות שיוצרות ביחד את ה``פרפורמר הישראלי (אשכנזי כמובן) המצוי``?.. אני לומדת במגמת מוסיקה, ולא רואה את עצמי גדלה להיות העברי-לידר-קו-נטוי-חמי-רודנר-קו-נטוי-אביב-גפן הבאים. (אני לא משווה ביניהם, סתם דוגמאות.)מצד שני, יש איתי אנשים במגמה, שאני יכולה ממש להסתכל ולראות איך הם גדלים ונהיים האייטם הבא של הרוק הישראלי. (בפוטנציה, כמובן.) אני יכולה ממש לראות את זה, כאילו יש איזה משהו באופי שמעיד על הנכונות והיכולת להיות כוכב רוק בארץ שלנו. אז בואו ננסה לאפיין אותם: הם רזים, גבוהים (או לחילופין נמוכים מאוד), כהי שיער ובהירי עור, בעלי תווי-פנים יפים ומקרינים אדישות מושכת. הם בעיקר גיטריסטים, בני 20 ומשהו, ויש בהם שילוב של עדינות וקשיחות מבלבלת. [הערת ביניים: אני מבקשת לא להפוך את הדיון הזה ל``מי יותר שווה (במלעיל) ומאגניב`` (גם כן במלעיל) מכל כוכבי הרוק הישראלים שצצו לאחרונה. כדי למנוע מצב כזה, בואו נסתכל רגע אחורנית, לרוק הישראלי הישן והטוב: אריק אינשטיין, שלום חנוך, גידי גוב (ה-זמרים הטובים שהיו לנו, לטעמי) - יש איזו נטיה מובהקת לשייך אותם לכל התכונות (כמעט) שציינתי לעיל.] אז - אני יכולה, נניח, להסתכל על הבחור הנאה שיושב משמאלי במגמה וממש לראות בעיני רוחי איך הוא הופך לכוכב רוק-ישראלי: אני יכולה לדמות אותו בעיני רוחי על הבמה עם הגיטרה החשמלית, השירה והמעריצות... זה כאילו משהו באופי, מן ``ניצוץ`` כזה מאוד ספציפי, משהו נגלה-לא-נגלה לעין שטבוע עמוק באישיות של אותו אדם. מצד שני יושבים איתי מוסיקאים שאני רואה אותם הופכים לפסנתרנים או כנרים כמו פרלמן, כך שזה מאוד שונה מאדם לאדם. ומכיוון שכולנו יודעים שבמגמות כמו מוסיקה ותיאטרון, שבהן יש חשיבות גדולה לבמה, האופי של האדם נשפט הרבה גם לפי הכישרון והביצוע שלו (תפסיקו עם האסוציאציות, חולים כולכם!) במגמה עצמה - ליצירתיות הזו יש מקום מאוד משמעותי בדרך שבה רואים את האדם עצמו. הודעה קצת מבולבלת, אני מניחה, וגם קצת אסוציאטיבית, אבל יש בה כמה פואנטות שאני חושבת שאפשר להבין... אז מה אתם חושבים? אתם רואים לפעמים את ה``דבר`` הזה (זה פשוט לא משהו מוגדר) שהופך אנשים מסויימים למיוחדים יותר, לא תמיד בקונוטציה חיובית, אבל פשוט... דבר מיוחד כזה. אוף, בלבלתי את עצמי. וכאן באה לקיצה ההודעה. אני יודעת שזה ארוך, אז מה, הגודל לא קובע. וגם הזעם שלי על התפוז חלף בינתיים, פשוט אימצתי את האנרגיה לניסיונות נואשים לשחזר את ההודעה המקורית... אני אשמח לקבל תגובות, אבל עם תוכן! תוכן!! תוכן בבקשה, תוכן!! ואני אשמח אם מישהו יתנקש במתכנתים של תפוז, ויפה שעה אחת קודם. דולצינאה, קצת מחייכת וקצת לא.
לא נראה לנעל שהיו מאמינים על הויולן (המוכשר?) שיהפוך לכוכב רוק ישראלי וישיר על מועמדים לראשות הממשלה. ביום שישי האחרון נעל צפתה בכמה הקלטות וידאו ממופע של מגמת הג`אז שהיה לא מזמן - ערב זמרים (נעל לא יכלה להגיע למופע). דווקא הזמר שידע לתת את השואו הכי טוב והכי מחשמל, זה שהכי ``מתאים לו להיות כוכב``, הוא היה הזייפן הכי גדול שם. ובעצם, כשנעל חושבת על זה, גם ברוק הישראלי יש רק מעטים שלא מזייפים... נעל