לא נותן כוח
וכבר לא נותר בי כוח..
אכלתי כמו בהמה גסה, נכנעתי ללחץ של הלימודים ונתתי לו להשפיע עלי, ובמסלול ישיר לאכילה מתועבת, מזוהמת, מבחילה.אכילה שהיא אני. נהדרת שכמותי.
ואחרי שכל כך לא הייתי שם, ואחרי שהאמנתי בעצמי, ואחר שידעתי שעם האוכל כבר סביר והמלחמה היא "רק" בדיכאון שמאיים לכלות אותי, אחרי שהשלתי את עצמי, שהאמנתי, שקיוויתי, והתעוררתי לגיהנום.
די. אני באמת לא מסוגלת יותר, הכאב שצורב מבפנים, הנשימה שהופכת כבדה וחונקת, לסחוב עוד יום של סבל וייסורים, והכמיהה, הכמיהה רק להעיז הפעם יותר, רק הפעם ללכת עם זה עד הסוף. מפגרת.