במקום זה, עוד על קולנוע מצרי ו
טוב, לא הצלחתי לצרף קישור, אז אני רוצה לשתף אתכן בהרהור שעלה בראשי במהלך נסיעה גשומה היום בחזרה משיעור: דור הולך ופוחת, וגדולי כוכבי הקולנוע המצרי שהיו שחקנים מוכשרים וזמרים מוכשרים עוד יותר, פאריד אל אטרש, עבדל חליפ חאפז, מוחמד עבדלוואהב, אום כלת'ום (כן, כן, היא צילמה סרטים, ואפילו עם רקדניות בטן), אמנים שמליונים הצטופפו כדי להאסין להם ברדיו או לראות אותם בקונצרטים וכמובן נהרו אל אולמות הקולנוע, ולצידן גם כוכבות קולנוע שזימרו ורקדו כמו סועד חוסני, תחיה קריוקה, נעימה עקיף, שאדיה, לילה מוראד (בעיקר זימרה- כולם שמרו על קהל אדיר ומעריץ גם כזמרים וגם ככוכבי קולנוע. ומה נשאר לנו היום? דור האמנים הרב תחומיים נשאר רק בהודו, וזו ממילא מדינה שכמעט ולא יצאה סרטים החוצה. בעולם המערבי, בשנות החמישים והשישים, המקבילות גם לשנים שבהם פרחו האמנים הערבים, היו את פרנק סינטרה, אלביס, יותר מאוחר ברברה סטריסנד, אמנים שהקליטו תקליטים ומילאו אולמות קונצרטים וקולנוע,אבל גם זה נעלם, בקושי בריטני ספירס עושה סרט מעפן או דודתה מדונה, שאולי אי פעם מכרה תקליטים אבל בקולנוע אין לה מזל, וגם ג'י לו היפה אינה ממלאת אולמות יותר, זהו, אין למצרים יורשים, ואין בעולם המערבי תלמידים ראויים. לכן נותר לנו רק להתרפק,להכיר (באיחור מה) את אחד העידנים הרווים בכשרון וביצירתיות, ולהנות, גם אם הנאה נוסטלגית, מהזמנים בהם כל אמן היה איש אשכולות, כל רקדנית היתה שחקנית, השראה, שותפה בניהול הפרוייקטים שלה (היה לרקדניות מעמד עסקי מכובד מאד, למרות המעמד האישי הנחות). אני תקווה שנמשיך להפגש לסרט ערבי בימי שישי ולהכיר יחד את יופיה של התקופה שנעלמה. אורית.