אוףףףף - קשה להיות אמא קשוחה

[גליאל]

אוףףףף - קשה להיות אמא קשוחה

סתם חשבתי לעצמי היום.
אלירן הקטן לא אוהב צהרון. בתחילת השנה חשבנו שיש בעיה בצהרון הקודם. העברתי אותו לצהרון של העירייה. בהתחלה היה בסדר גמור. אח"כ התחילו הבעיות - מרביץ לילדים, לא רוצה לאכול .......... מגיע לרמות שלפעמים מתקשרים אלי לקחת אותו באמצע.
בקיצור עשיתי איתו עסקה - כל פעם שהוא מתנהג יפה הוא מקבל פתק מהמורה. כשמגיע ל-5 פתקים אני קונה לו מתנה. בינתיים הגענו ל-4 פתקים.
לאלירן יש חבר מאוד מאוד מאוד טוב. פעם בשבוע בימי ראשון הם נפגשים - פעם אצלו פעם אצלינו. היום אלירן הרביץ לבת בצהרון. אמרתי לו שאני לא מרשה היום את החבר..................... בכי לא עזר. אין חבר היום.

אתם מכירים את הסיפור של גל - ילד עם בעיות חברתיות שלעבר. עד היום יש לי דיכאון מזה ואני עושה הכל כדי להביא חברים - אפילו אם זה בא על חשבון בית מלא בילדים. זאת פעם ראשונה בחיים שאני מבטלת חבר!
אני יודעת שמצד אחד אלירן צריך לקבל עונש על ההתנהגות שלו. מצד שני אני בוכה חצי ערב - כואב לי הלב. אני מענישה אותו בתחום שמאוד כואב לי, תחום שהפך טראומטי במשפחה!

האם אני צודקת בעונש שלי? או שהחמרתי מדי? הייתי צריכה לחפש עונש אחר? חשוב לציין שלאלירן אין בעיות חברתיות - בדיוק ההיפך- הוא המנהיג של החבורה. חשוב גם לציין שאנחנו בשלבי החלפת ריטלין כי הקודם לא התאים לו - בגלל זה חלק מהבעיות בהתנהגות - כלומר ברגע שההשפעה נגמרת הוא לא יודע מה הוא עושה - מין בלק אאוט - וזאת הסיבה להחלפת הסוג. אולי הוא לא אשם בכלל במה שעשה? אולי זה הריטלין? ממחר הוא מתחיל סוג חדש - עד אז לא אדע מי אשם בהתנהגות האלימה בצהרון. ייקח זמן עד שנבין עם הריטלין החדש טוב יותר. אנחנו בשלבי ניסוי והטייה. בבית ספר הילד בסדר גמור. המורה מרוצה מההישגים ומההתנהגות הכללית שלו. בצהרונים הוא משתנה לגמרי.


אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

 

[חני ב]

מסכימה שהוא צריך להענש

אבל לא הייתי מענישה אותו באי הזמנת חבר, כי באמת הפן החברתי מאד מאד חשוב (לכולנו).

 

[noa_f]

זה דוקא עונש מתאים: התנהגת באופן לא חברותי,

לא יגיע חבר.

 

[חני ב]

לא אמרתי שהוא לא מתאים

אבל מכיון שחשוב לה מאד המצב החברתי שלו, לא הייתי אוסרת עליו לראות חבר.
הייתי אומרת לו לכחוב מכתב/לצייר ציור לילדה ולבקש סליחה.

 

[גמבה מתולתלת]

צריך להעניש איפה שהכי כואב (לא תרתי משמע כמוב

לדעתי זה עונש מתאים.

 

[שקדייה]

תרגעי...

לא כדאי לערבב בין הבעיות של כל הילדים למין סלט משפחתי שכזה.
כל ילד עם החוזקות שלו והחולשות שלו.. וההתייחסות בהתאם.

לא נראה לי רלוונטי כל הבכי והכאב לב הזה..

 

[בחיק החיות]

אני חושבת שציינת בהודעתך את הדבר שהכי חשוב

שתהיי עירנית אליו - והוא שאת מתייחסת לנושא החברתי כאל "טראומה" ומשליכה אותו גם על הילד שאצלו אין בעיות חברתיות.

חשוב נורא להיות מודעים לעניין הזה, כי באמת הרבה פעמים אנחנו עלולים ליצור יש מאין.

לגבי "מי אשם" בהתנהגות האלימה. בהחלט לילדים עם קשו"ר קשה יותר לשלוט בהתנהגות- אבל זה עדיין לא אומר שהם לא מסוגלים גם כשהתרופה לא משפיעה. אין שום תירוץ לאלימות ונהגת בחוכמה ששמת לזה גבול באופן מיידי.

אלירן הוא ילד חכם וכנראה שהוא יודע גם להבדיל בין הסמכות של הצוות בביה"ס לסמכות (או אולי חוסר הסמכות) של הצוות בצהרון. כשילד מתנהג בצורה מסויימת רק במרחב מסויים - חשוב במקביל לבחינת הנושא התרופתי, להתחיל בבחינת המרחב הזה ומה הוא מזמן לילד שפותח פתח לקשיים שצצים.

 

[חייבתלהגיב]

לדעתי, אם הוא לא אוהב את הצהרון, זו טעות

לבוא לקחת אותו כשההתנהגות שלו לא בסדר (בהנחה שבאמת עשית את זה אי פעם בתגובה לכך שהתקשרו) - כי זה בעצם פרס על התנהגות שלילית.

 

[recordion]

גם כשהצוות מתקשר ומבקש?

הצוות רואה ילד נסער, שעוד מעט (מנסיון העבר) אולי לא יתנהג בצורה מקובלת. לא יתקשר להורים לקחת אותו?
אני כאמא הייתי שמחה לחסוך לו עוד תאקל. במיוחד כשאולי יש סיבה חיצונית לבעיה.

כרגע הוא נמצא שם תחת מחאה. לא רחוק היום שיחליט (כמו הבן שלי, אגב) פשוט לא להגיע לצהרון ולהתחמק הביתה, ועוד יותר גרוע - לא לחזור "שלא ידעו".

בהחלט לקחת ולהבהיר לו שהפסיד צ'ופר כשאמא באה לקחת במקום שישאר עם חברים וישחק במה שיש לצהרון להציע. לא לאפשר לו לשצאת לשחק או להטריד אחים גדולים. הוא כבר לבד יבין שיש יתרונות לצהרון. ומאידך, אם יש לו טענות מוצקות מדוע "לא טוב" שם, לבדוק ולנסות לשנות.

 

[tenen]

אם את חוששת שלא יגיע לצהרון

יש לך איתוראנים כאלו קטנים ב500 שקל, תדחפי לו אחד בפינה של התיק בלי להגיד לו כלום, את תמיד תדעי היכן הוא והוא לא ימשיך לתכמן אחרי פעמיים שיתפס.

כלומר ילד שנעלם זה הכי גרוע, אם זו בכלל אפשרות אז נראה לי שהטכנולוגיה פותרת את הבעיה הזו ומאוד בזול.

 

[חייבתלהגיב]

כן, גם כשהצוות מתקשר ומבקש

גם הבת שלי לא רצתה להיות בצהרון, אבל לא הייתה לה ברירה, כי לא הייתה לנו ברירה. אם היא הייתה בבית, זה היה לגמרי צ'ופר - היא פשוט העדיפה את הבית על הצהרון, ולא משנה אם אסור לצאת (ואחים גדולים בכלל אין לה). השנה, כשכן יש לנו ברירה (אחרי שנתיים שבהן לא הייתה לנו), הוצאנו אותה מהצהרון.
אני במקום גליאל הייתי אומרת לצוות לא להתקשר אליי שאבוא לקחת את הילד, כי זה רק יעודד את הילד להתנהג לא טוב.

 

[אביבקיץ]

גם כשהילד מרביץ לילדים אחרים?

הצהרון לא יכול לשמש כ"בית סוהר". יש שם עוד ילדים. יש שם צוות שהוא לא ממש מומחה לילדים עם בעיות התנהגות. בסך הכל מטפלות שמשלימות הכנסה על ידי זה שמגישות לילדים אוכל חם בצהריים...

אני מסכימה איתך שמה שמאד עלול לקרות זה שהילד יקלוט את הרעיון שכדאי להשתולל בצהרון. אבל אולי הפתרון זה לוודא שהעונש שיקבל אחרכך - כבר עדיף לו להישאר בצהרון

 

[חייבתלהגיב]

כן, גם אז.

אם המטרה של הילד היא לצאת מהצהרון, זה כמעט לא משנה מה העונש שהוא יקבל בבית. ואם קוראים להם לקחת אותו כשהוא מרביץ, והם לוקחים אותו - זה יעודד אותו להרביץ שוב. הרי מה המקסימום שיקרה? יעיפו אותו מהצהרון? מצוין!
עכשיו נשאלת השאלה מה באמת העונש שאפשר לתת לילד כדי שעל אף שהוא מעוניין לצאת מהצהרון ויודע שיש דרך לעשות זאת (למשל, להרביץ), הוא יעדיף להישאר בצהרון כדי לא לקבל את העונש הזה.
אני חושבת שבמקום לנסות למצוא עונש כזה, עדיף לתת את העונש א-ח-ר-י שהוא חוזר מהצהרון. כך שהוא יידע שהוא גם מקבל עונש חמור, וגם המעשים שלו לא עוזרים לו לצאת מהצהרון.
כן, הצהרון הוא בית סוהר. וכן, בית הספר הוא בית סוהר. זאת המציאות, ויש ילדים שלא אוהבים את המציאות הזאת ומנסים להתמרד נגדה.

 

[אגוזים1]

הגישה הזאת מזעזעת לדעתי.

 

[חייבתלהגיב]

איזו גישה? שאלה בתי סוהר?

אבל זו המציאות, מהבחינה שאלה מקומות שמכריחים את הילדים ללכת אליהם, ללא קשר לרצונם, והם לא יכולים לצאת מהם. מהבחינה הזאת, כן, אלה בתי סוהר. והילד הזה עוד הצליח פעם אחת לברוח - הרי כבר העבירו אותו צהרון...

 

[חני בו]

את עובדת?

נדמה לי שלא, ואם אני צודקת - אז למה בנותייך לא בחינוך ביתי אם זה מה שאת חושבת על בית ספר

 

[חייבתלהגיב]

אני עושה דוקטורט במשרה מלאה

וגם אם הייתי בבית, בנותיי היו נשלחות לבית הספר, בעיקר מסיבות חברתיות, לימוד (הדרגתי) של המסגרת, וכו'.
אבל לא ברור לי למה פה ההתנגדות - התאור שלי מדויק לגמרי. לא אמרתי שבית הספר הוא כמו כלא מבחינת התכנים, אלא מבחינת העובדה שהילדים מוכרחים לשהות שם ולא יכולים לצאת, גם אם הם לא רוצים (כלומר, ההורים מכריחים אותם, בין אם בלית ברירה ובין אם מתוך בחירה - אבל לא של הילדים, של ההורים). עובדתית, זה נכון.

 

[אגוזים1]

זה שהילד

צריך להיות במסגרת עדיין לא אומרת שחייבים להכריח אותו להיות במסגרת שרע לו בה.

אם היו מכים את הילדה שלך בגן היית משאירה אותה שם כי ״אין ברירה אחרת״? כי זה בית סוהר וכדאי שתתרגל?

אפשר למצוא גן אחר, אפשר למצוא כיתה אחרת, אפשר לנסות להבין מה מפריע ולנסות לטפל מקומית, אפשר אפילו למצוא מסגרת אחרת אם רואים שהמסגרת הנוכחית לא מתאימה (מטפלת? משפחתון? כאשר מדובר בילדים קטנים או אפילו מסגרת אחרת לבית ספר אם מדובר על גילאים גדולים יותר).

אבל להגיד שזה כלא ולפתור את עצמך ממציאת פיתרון שיתאים גם לילד רק בגלל שהוא ילד?
כן, זה מזעזע בעייני.

 

[גליאל]

אני לא חושבת שרע לו בצהרון

הוא פשוט מקנא באחים הגדולים שלו שמגיעים הביתה לבד וחורשים על המחשב במשחקים דביליים (סליחה - זאת דעתי) - בזמן שהוא עושה שיעורי בית וצריך לתנהג כמו ילד טוב ירושלים.
וכמה אני מנסה להסביר לו שאחרי הצהרון יהיה לו ערב פנוי לגמרי בזמן שהאחים שלו יחרשו על שיעורי בית ........... לא עוזר כלום!

 

[אגוזים1]

תראי, אני בטח לא יודעת

איך מרגיש הבן שלך בצהרון ולמה הוא לא רוצה להיות שם. אבל תגובה אלימה נגד ילדים אחרים לא באה בחשבון. כך שהוא לא מתנהג כמו ילד טוב ירושלים וזו עובדה.

יחד עם זאת, אני בטוחה שתצליחי למצוא את הפתרון הנכון עבורו (הצלחת לעשות זאת בצורה מעוררת הערכה עם הגדולים

).

התגובה שלי אגב הייתה מיועדת לחייבתלהגיב שטענה שהצהרון הוא כלא ולכן לא משנה מה הילד עושה או איך הוא מרגיש הוא צריך להשאר שם.