אוסף נתונים משדולת הנשים של שנת
1997 באדיבות ד"ר צופיה מלר. שימו לב לחלק שעוסק בפוליטיקה, ואיך למעלה חמישים מחמישים אחוז ממושבי הכנסת כבר חסומים בפני נשים הרמטית. מעמד האישה: נושאים ותחומים המחייבים טיפול דחוף: (הנתונים לוקטו בידי ד"ר צופיה מלר, על פי מחקרים וסקרים של שדולת הנשים בישראל) עוני, כלכלה ותעסוקה כ- 43% מכוח העבודה האזרחי הן נשים. 75.5% מהן הן בעלות 16 שנות לימוד ויותר - בהשוואה ל- 73.9% מהגברים, ואף על פי כן נשים נמצאות באופן משמעותי מתחת לקו העוני, בהשוואה לגברים. יש כמה הסברים לכך: (1) נשים אינן מודעות לזכויותיהן. הרבה יותר נשים מאשר גברים אינן נאבקות על שיפור תנאיהן הכלכליים והחברתיים בדרך פוליטית, ציבורית או אחרת. (2) נשים משתכרות באופן משמעותי פחות מגברים: ב- 1993 ההכנסה הממוצעת ברוטו לשעת עבודה של נשים היא 15.8 ש"ח, בהשוואה ל- 19.7 ש"ח לשעת עבודה של גברים. ההפרש לא הצטמצם מאז. משנת 1990 משתכרים גברים ב- 32% יותר מנשים, והפער הולך וגדל בעשור האחרון ב- 5% בכל שנתיים-שלש! ב- 1997 עדיין עומד הפער בשכר בין גברים לנשים על 30%, ובהשוואה ל- 1980 הוא אפילו התרחב. (3) יותר מ- 60% מהנשים בישראל מתרכזות במשרות עתירות עבודה ודלות שכר, בגלל מחויבותן לבית ולמשפחה, ומפני שהמדינה אינה מכירה בכך שהן נושאות למעשה שתי משרות (אי הכרה בהוצאות עזרה לבית; העדר מעונות ומוסדות לפעוטות במחיר סביר). (4) נשים בעבודות לא מקצועיות או מקצועיות למחצה פגיעות מאד וחוששות להתלונן (מאז קום המדינה פנו רק כ- 50 נשים לבתי-דין לעבודה בגלל אפליה) (5) שיעור האבטלה בקרב נשים גבוה בכ- 1/3 משל גברים. (6) 70% מהמשתכרים פחות משכר המינימום הן נשים. משקל במוקדי קבלת ההחלטות למרות שב- 1997 תפסו הנשים 41% מכוח העבודה במשק, רק 17.5% מהן בתפקידי ניהול. בתפקידי ניהול בכירים באקדמיה מצויות רק 5% נשים, ובחברות כלכליות רק 2% נשים. מעמד נשות ישראל בממשלה ובכנסת גרוע מזה של הנשים במרבית מדינות המערב: בכנסת ה- 15 מספר הנשים הוא 14, שהם רק 11.7% מ- 120 חברי הבית, וזה, למרות שהנשים מהוות 52% באוכלוסייה! בכנסת ה- 13 מספר הנשים היה 11, שהם 9.1%, אבל זה אותו אחוז בדיוק שהיה בכנסת הראשונה, 50 שנה קודם לכן, ופחות מאשר בכנסת השלישית (10%), 40 שנה לפני כן. בין הסיבות: (1) בכנסת ה- 15 כ- 50% מחברי הכנסת באים מגופים שלנשים אין בהם דריסת רגל: מפלגות חרדיות ודתיות, לפי הפירוט הבא: ש"ס - 17 ח"כ, יהדות התורה - 5, המפד"ל - 5, ס"ה: 27 חברי כנסת. הוסיפי לכך 17 גנרלים (בצבא אין קידום לנשים), והגעת ל- 44, שהם למעלה מ- 1/3 ממקומות הכנסת. אם נוסיף לכך גם רבנים אורתודוכסים שנבחרו לכנסת שלא במסגרת מפלגות דתיות (כמו הרב מיכאל מלכיאור), וחברי כנסת מן הסיעות הערביות (הרשימה הערבית המאוחדת עם 5 ח"כ, ובל"ד עם 2 ח"כ) שבאופן מסורתי אינם בוחרים בנשים למוסדות הנבחרים, יתברר לך עד מהרה כי – למעלה מ- 50% בפועל מן המקומות בכנסת ישראל חסומים מראש בפני נשים!!! (2) פעילות מפלגתית קשה לנשים יותר מאשר לגברים, בשל המחויבות שהחברה מטילה עליהן גם לבית ולמשפחה. (3) בחירות מצריכות לא רק זמן אלא גם כסף, ונשים הן עניות באופן משמעותי מאשר גברים. רק העדפה מתקנת במוקדי קבלת ההחלטות החברתיות, הכלכליות והתחיקתיות תוכל לתקן את העוול. העדפה מתקנת מבוססת על התפיסה כי בחברה שחלק ממרכיביה מצויים בעמדת מוצא נחותה, אין די במתן הזדמנות שווה לכל. מתן הזדמנות שווה בנסיבות כאלו, יקיים רק שוויון פורמלי, אך לא יזמן לבני הקבוצה המקופחת סיכוי לקבלת חלקם במשאביה של החברה. רק העדפה מתקנת תביא לשוויון אמיתי! בתחום המעמד האישי מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם, שבה הנושאים המרכזיים והמשמעותיים ביותר בחיי האדם כפרט הוצאו מרשות המדינה ונמסרו למוסדות דת: לידה, מוות, נישואין, גירושין, גיור. לא זו בלבד, אלא שיש בה מונופול לזרם דתי אחד: הזרם האורתודוכסי, המוסמך בלעדית לקבוע כל דבר בתחומים אלה גם עבור אלה שאינם משתייכים אליו ! התוצאה היא: קיפוח אלפי נשים מתוקף הכפיפות להלכה היהודית בנישואין וגירושין - בעיקר: עגונות, פסולי/ות חיתון (יש כיום בישראל לפי אומדן זהיר בין 200.000 ל- 400.000 פסולי חיתון), ממזרים/ות, איסור הפלות, היתר ביגמיה (לגברים בלבד!) אלימות נגד נשים החברה בישראל מתגלית בשנים האחרונות לא רק כחברה שוביניסטית ומפלה, אלא גם כחברה אלימה. במיוחד כלפי נשים וילדים. התופעה באה לידי ביטוי בכמה אופנים: (1) רצח נשים: 1993 - 21 נשים; 1994 - 20 נשים; 1996 – 21 נשים; 1997 – 26 נשים; 1998 – 27 נשים; 1999 – 17 נשים ו- 9 ילדים. מתוך הנרצחות 11 נשים בידי בני זוגן. נשים אלה הוטבעו, הוצתו, נדקרו בסכין, במספרים או בשברייה, נחנקו, הוכו עד מוות, הורעלו, חושמלו, נרגמו באבנים, נשרפו חיות, נרצחו במכות גרזן, או בנשק חם, שחלקו מוחזק ברשיון. בחודשיים הראשונים של שנת 2000 בלבד נרצחו 4 נשים. 3 מהן בידי בני זוגן. (2) נשים מוכות : ביוני 1993 דווח על כ- 200.000 (!) נשים מוכות בישראל. מתוכן כ- 40.000 מגיעות מידי שנה לחדרי מיון בבתי-חולים. ב- 1996 – 14.578 נשים מוכות; ב- 1997 – 15.444 נשים; ב- 1998 – 16.895 נשים. אבל – רק 1 מכל 6 נשים מוכות פונה לעזרת הרשויות. מכאן, שבפועל המספרים רבים הרבה יותר. (3) אלימות מינית: ב- 1993 אירעו 2.266 תקיפות על רקע מיני, רובם לאור היום ובמקומות הנחשבים בטוחים (במגורי הנפגעת או התוקף). 1 מתוך 3 נשים נפגעת מתקיפה מינית במהלך חייה. בכל 12 שעות מתבצע אונס ובכל 4 שעות מתבצע מעשה מגונה בישראל. מידי יום נפגעות מתקיפה מינית בארץ בין 60 ל- 120 נשים בממוצע. 35% - 50% מהן מתבצעות בתוך המשפחה. רק בין 10% ל- 20% מנפגעות תקיפה מינית מדווחות על כך לרשויות. 737 נשים ו- 1.026 ילדים נקלטו ב- 12 מקלטים לנשים מוכות ברחבי הארץ. זהו מספר זעום ביחס לצרכים. טענת הרשויות: העדר תקציב!!! בתחום הבריאות נשות ישראל מדורגות בתוחלת החיים שלהן במקום ה- 17 בין המדינות התעשייתיות, ואילו הגברים מדורגים במקום השני. בין ההסברים לכך: (1) מערכת הרפואה בישראל נוקטת גישה מפלה כלפי נשים. למשל: מחלות לב הן גורם התמותה העיקרי של נשים, אך הן נתפסות כ"מחלות גבריות", ולכן רופאים נוטים שלא להתייחס ברצינות מספקת לתלונות של נשים על סימני מחלה בתחום זה. (2) אין בישראל הכרה בצורכי בריאות ייחודיים לנשים, והכללתן של תרופות מסוימות בסל הבריאות, כגון: תרופות נגד סרטן השד, תרופות נגד בריחת סידן, טיפולים בהפרעות אכילה (בעיקר אנורקסיה ובולמיה), ועוד. בתחום הפוליטי הקשר בין הנתונים על מצב הנשים בישראל לבין חוסר ייצוג הולם של נשים במוסדות וברשויות החוק הוא ברור על פניו: לאינטרסים של 52% באוכלוסייה אין דואג!!! תיקון עוולות העבר והשגת שוויון מעשי יכולים לכן להיעשות רק בהענקת יחס מועדף לבני הקבוצה החלשה. כן ניתן ללמוד מן הנתונים, כי אם הנשים עצמן לא תתגייסנה למען עצמן ואחיותיהן – אין שום סיכוי לשנות את פני הדברים. הצטרפות לארגוני נשים ופעילות פוליטית הן הדרכים היחידות לשינוי ולחברה טובה וצודקת יותר.
1997 באדיבות ד"ר צופיה מלר. שימו לב לחלק שעוסק בפוליטיקה, ואיך למעלה חמישים מחמישים אחוז ממושבי הכנסת כבר חסומים בפני נשים הרמטית. מעמד האישה: נושאים ותחומים המחייבים טיפול דחוף: (הנתונים לוקטו בידי ד"ר צופיה מלר, על פי מחקרים וסקרים של שדולת הנשים בישראל) עוני, כלכלה ותעסוקה כ- 43% מכוח העבודה האזרחי הן נשים. 75.5% מהן הן בעלות 16 שנות לימוד ויותר - בהשוואה ל- 73.9% מהגברים, ואף על פי כן נשים נמצאות באופן משמעותי מתחת לקו העוני, בהשוואה לגברים. יש כמה הסברים לכך: (1) נשים אינן מודעות לזכויותיהן. הרבה יותר נשים מאשר גברים אינן נאבקות על שיפור תנאיהן הכלכליים והחברתיים בדרך פוליטית, ציבורית או אחרת. (2) נשים משתכרות באופן משמעותי פחות מגברים: ב- 1993 ההכנסה הממוצעת ברוטו לשעת עבודה של נשים היא 15.8 ש"ח, בהשוואה ל- 19.7 ש"ח לשעת עבודה של גברים. ההפרש לא הצטמצם מאז. משנת 1990 משתכרים גברים ב- 32% יותר מנשים, והפער הולך וגדל בעשור האחרון ב- 5% בכל שנתיים-שלש! ב- 1997 עדיין עומד הפער בשכר בין גברים לנשים על 30%, ובהשוואה ל- 1980 הוא אפילו התרחב. (3) יותר מ- 60% מהנשים בישראל מתרכזות במשרות עתירות עבודה ודלות שכר, בגלל מחויבותן לבית ולמשפחה, ומפני שהמדינה אינה מכירה בכך שהן נושאות למעשה שתי משרות (אי הכרה בהוצאות עזרה לבית; העדר מעונות ומוסדות לפעוטות במחיר סביר). (4) נשים בעבודות לא מקצועיות או מקצועיות למחצה פגיעות מאד וחוששות להתלונן (מאז קום המדינה פנו רק כ- 50 נשים לבתי-דין לעבודה בגלל אפליה) (5) שיעור האבטלה בקרב נשים גבוה בכ- 1/3 משל גברים. (6) 70% מהמשתכרים פחות משכר המינימום הן נשים. משקל במוקדי קבלת ההחלטות למרות שב- 1997 תפסו הנשים 41% מכוח העבודה במשק, רק 17.5% מהן בתפקידי ניהול. בתפקידי ניהול בכירים באקדמיה מצויות רק 5% נשים, ובחברות כלכליות רק 2% נשים. מעמד נשות ישראל בממשלה ובכנסת גרוע מזה של הנשים במרבית מדינות המערב: בכנסת ה- 15 מספר הנשים הוא 14, שהם רק 11.7% מ- 120 חברי הבית, וזה, למרות שהנשים מהוות 52% באוכלוסייה! בכנסת ה- 13 מספר הנשים היה 11, שהם 9.1%, אבל זה אותו אחוז בדיוק שהיה בכנסת הראשונה, 50 שנה קודם לכן, ופחות מאשר בכנסת השלישית (10%), 40 שנה לפני כן. בין הסיבות: (1) בכנסת ה- 15 כ- 50% מחברי הכנסת באים מגופים שלנשים אין בהם דריסת רגל: מפלגות חרדיות ודתיות, לפי הפירוט הבא: ש"ס - 17 ח"כ, יהדות התורה - 5, המפד"ל - 5, ס"ה: 27 חברי כנסת. הוסיפי לכך 17 גנרלים (בצבא אין קידום לנשים), והגעת ל- 44, שהם למעלה מ- 1/3 ממקומות הכנסת. אם נוסיף לכך גם רבנים אורתודוכסים שנבחרו לכנסת שלא במסגרת מפלגות דתיות (כמו הרב מיכאל מלכיאור), וחברי כנסת מן הסיעות הערביות (הרשימה הערבית המאוחדת עם 5 ח"כ, ובל"ד עם 2 ח"כ) שבאופן מסורתי אינם בוחרים בנשים למוסדות הנבחרים, יתברר לך עד מהרה כי – למעלה מ- 50% בפועל מן המקומות בכנסת ישראל חסומים מראש בפני נשים!!! (2) פעילות מפלגתית קשה לנשים יותר מאשר לגברים, בשל המחויבות שהחברה מטילה עליהן גם לבית ולמשפחה. (3) בחירות מצריכות לא רק זמן אלא גם כסף, ונשים הן עניות באופן משמעותי מאשר גברים. רק העדפה מתקנת במוקדי קבלת ההחלטות החברתיות, הכלכליות והתחיקתיות תוכל לתקן את העוול. העדפה מתקנת מבוססת על התפיסה כי בחברה שחלק ממרכיביה מצויים בעמדת מוצא נחותה, אין די במתן הזדמנות שווה לכל. מתן הזדמנות שווה בנסיבות כאלו, יקיים רק שוויון פורמלי, אך לא יזמן לבני הקבוצה המקופחת סיכוי לקבלת חלקם במשאביה של החברה. רק העדפה מתקנת תביא לשוויון אמיתי! בתחום המעמד האישי מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם, שבה הנושאים המרכזיים והמשמעותיים ביותר בחיי האדם כפרט הוצאו מרשות המדינה ונמסרו למוסדות דת: לידה, מוות, נישואין, גירושין, גיור. לא זו בלבד, אלא שיש בה מונופול לזרם דתי אחד: הזרם האורתודוכסי, המוסמך בלעדית לקבוע כל דבר בתחומים אלה גם עבור אלה שאינם משתייכים אליו ! התוצאה היא: קיפוח אלפי נשים מתוקף הכפיפות להלכה היהודית בנישואין וגירושין - בעיקר: עגונות, פסולי/ות חיתון (יש כיום בישראל לפי אומדן זהיר בין 200.000 ל- 400.000 פסולי חיתון), ממזרים/ות, איסור הפלות, היתר ביגמיה (לגברים בלבד!) אלימות נגד נשים החברה בישראל מתגלית בשנים האחרונות לא רק כחברה שוביניסטית ומפלה, אלא גם כחברה אלימה. במיוחד כלפי נשים וילדים. התופעה באה לידי ביטוי בכמה אופנים: (1) רצח נשים: 1993 - 21 נשים; 1994 - 20 נשים; 1996 – 21 נשים; 1997 – 26 נשים; 1998 – 27 נשים; 1999 – 17 נשים ו- 9 ילדים. מתוך הנרצחות 11 נשים בידי בני זוגן. נשים אלה הוטבעו, הוצתו, נדקרו בסכין, במספרים או בשברייה, נחנקו, הוכו עד מוות, הורעלו, חושמלו, נרגמו באבנים, נשרפו חיות, נרצחו במכות גרזן, או בנשק חם, שחלקו מוחזק ברשיון. בחודשיים הראשונים של שנת 2000 בלבד נרצחו 4 נשים. 3 מהן בידי בני זוגן. (2) נשים מוכות : ביוני 1993 דווח על כ- 200.000 (!) נשים מוכות בישראל. מתוכן כ- 40.000 מגיעות מידי שנה לחדרי מיון בבתי-חולים. ב- 1996 – 14.578 נשים מוכות; ב- 1997 – 15.444 נשים; ב- 1998 – 16.895 נשים. אבל – רק 1 מכל 6 נשים מוכות פונה לעזרת הרשויות. מכאן, שבפועל המספרים רבים הרבה יותר. (3) אלימות מינית: ב- 1993 אירעו 2.266 תקיפות על רקע מיני, רובם לאור היום ובמקומות הנחשבים בטוחים (במגורי הנפגעת או התוקף). 1 מתוך 3 נשים נפגעת מתקיפה מינית במהלך חייה. בכל 12 שעות מתבצע אונס ובכל 4 שעות מתבצע מעשה מגונה בישראל. מידי יום נפגעות מתקיפה מינית בארץ בין 60 ל- 120 נשים בממוצע. 35% - 50% מהן מתבצעות בתוך המשפחה. רק בין 10% ל- 20% מנפגעות תקיפה מינית מדווחות על כך לרשויות. 737 נשים ו- 1.026 ילדים נקלטו ב- 12 מקלטים לנשים מוכות ברחבי הארץ. זהו מספר זעום ביחס לצרכים. טענת הרשויות: העדר תקציב!!! בתחום הבריאות נשות ישראל מדורגות בתוחלת החיים שלהן במקום ה- 17 בין המדינות התעשייתיות, ואילו הגברים מדורגים במקום השני. בין ההסברים לכך: (1) מערכת הרפואה בישראל נוקטת גישה מפלה כלפי נשים. למשל: מחלות לב הן גורם התמותה העיקרי של נשים, אך הן נתפסות כ"מחלות גבריות", ולכן רופאים נוטים שלא להתייחס ברצינות מספקת לתלונות של נשים על סימני מחלה בתחום זה. (2) אין בישראל הכרה בצורכי בריאות ייחודיים לנשים, והכללתן של תרופות מסוימות בסל הבריאות, כגון: תרופות נגד סרטן השד, תרופות נגד בריחת סידן, טיפולים בהפרעות אכילה (בעיקר אנורקסיה ובולמיה), ועוד. בתחום הפוליטי הקשר בין הנתונים על מצב הנשים בישראל לבין חוסר ייצוג הולם של נשים במוסדות וברשויות החוק הוא ברור על פניו: לאינטרסים של 52% באוכלוסייה אין דואג!!! תיקון עוולות העבר והשגת שוויון מעשי יכולים לכן להיעשות רק בהענקת יחס מועדף לבני הקבוצה החלשה. כן ניתן ללמוד מן הנתונים, כי אם הנשים עצמן לא תתגייסנה למען עצמן ואחיותיהן – אין שום סיכוי לשנות את פני הדברים. הצטרפות לארגוני נשים ופעילות פוליטית הן הדרכים היחידות לשינוי ולחברה טובה וצודקת יותר.