אני לא יכול להרגע
ארבעים השניות האחרונות של הרצועה, הניגון האחרון, כל כך יפה, כל כך מרגש ובסך הכל אלה שני כלים: קלרינט ואקורדיון (הידעתם שביידיש קוראים לאקורדיון גם "גרמאָשקע"). ואני לא יכול להירגע מהקטע הזה. אני שומע אותו שוב ושוב. אני באמת מנסה להבין מה יש בניגון הזה שכל כך מרגש, כל כך צובט בלב ואין לי תשובה. מנדלי מוכר-ספרים ברומן שלו "סוסתי" (אני קראתי את זה ביידיש "די קליאַטשע") מתאר באופן מרגש ומזיז את מיתרי הלב את נגינת הכזלימר. הוא מדמה את מצב העם היהודי לניגון כליזמרי. בין השאר הוא מתאר שהניגון אינו עצוב ביסודו, אלא שמח מאוד, אבל יש חוט דק של עצבות הנמשך בו לכל אורכו והיהודי הוא זה השומע את זה. גיבור הרומן מתחנן בפני הכליזמר שימשיך, ימשיך, ימשיך לנגן למרות שזה כל כך כואב, רק שיעשה את זה לאט יותר כדי שיוכל לספוג את הכאב וכדי שיוכל להכניס לתוך נשמתו את הניגון הזה. זה כל כך יפה.