הלווייה מאורית (Tangihanga)
בתרבות המאורית, כאשר אדם אהוב נפטר מתחיל תהליך של הכנת הגופה (טופפקו tupapaku). מושחים את השיער בשמן, מסרקים אותו ומקשטים אותו בנוצות. את הגוף מבשמים ומלבישים את הגופה בבגדים משובחים. כמו בתרבויות רבות אחרות, נערכת הלווייה (טנג'י tangi) שבה נאספים יחד חברים ומשפחה (וונאו whanau) כדי להתאבל במקום פתוח ובקולי קולות. המאורים מאמינים שיש לרחוש למתים הערצה וכבוד. בקרב המאורים רווחת האמונה כי על הנותרים בחיים להיאסף יחד ולתמוך זה בזה. עפ"י האמונה, באמצעות תהליך זה, לומדים האנשים את מקומם בגלגל החיים, וכן לומדים לזכור את תפקידו של הנפטר בחייהם ונעשים מודעים להשפעה שיש לו על רוחם וחייהם גם לאחר מותו. גופת הנפטר מוחזקת בד"כ ב-marae, מקום המפגש המסורתי של המאורים. החזקת הגופה במקום המפגש נועדה להגשים את יישותו הרוחנית של המאורי - האמונה כי אלו שנפטרו לאחרונה מגיעים להשגחתם של אלו שנפטרו בעבר. בנוסף, מנהג נפוץ למדי הוא לערוך חתונות במקום המפגש, כאשר גופה מוחזקת שם. באופן כזה, גם לאחר מותו, ממשיך האדם שנפטר ליטול חלק בחיי השבט, ולהיות עד למפגשים שבטיים, מתן ברכה לתינוקות נולדים ונישואין. עבור המאורים אין זה דבר חריג לחגוג שני אירועים שהם לכאורה שונים, אחד מתקשר עם החיים והשני עם המתים, באותו מקום. עבורם, חיים ומוות הם המהות של ה-marae. המאורים מאמינים כי אין לעזוב את הגופה ללא השגחה מרגע המוות ועד שהיא נקברת. כל נאום הנישא במהלך ההלוויה פונה ישירות של הנפטר, מכיוון שהמאורים מאמינים שלמרות שהגוף אינו מתפקד, רוח הנפטר נוכחת במקום וממשיכה להיות מודעת לכל המתרחש. כאשר הגופה מגיעה למקום המפגש, האנשים שהכינו את המקום לקראת ההלוויה ממתינים לחלוק כבוד אחרון. לראשם עטרות אבל והם ניצבים כך שתשומת ליבם תהיה נתונה אך ורק אל הנפטר. אז מתחילה קבלת הפנים. הנשים עומדות בצד וממסמנות את הדרך שבה עוברת הרוח כאשר היא עוזבת את העולם ועוברת אל העולם שמעבר. הנשים מקדמות במחוות ובמילים את הגוף והרוח אל מקום המפגש. הן שולחות ברכות פרידה לאבותיו של הנפטר ולכל המתים. גם בני משפחת הנפטר מוזכרים. כאשר הגופה ממוקמת במקום המפגש מתחיל האבל (טנג'י). משפחת הנפטר וחבריו מבכים בקול את הנפטר, ייתכן שזהו מעין תהליך של ניקוי וזיכוך פנימי עבור המשפחה. ייתכן אף שזוהי הבעה של נאמנות ואהבה כלפי הנפטר. ייתכן שהם מתאבלים בקול גם משום שהם יודעים כי הנפטר שומע אותם. לאחר מכן נערכים הקרובים לשהיית לילה במקום המפגש. תוך כדי תהליך האבל, מתחילים ההספדים. ההספד נפתח בציטוט קטעים מן הספרות המאורית הקלאסית. פונים של הגופה בשפה סימבולית ומדברים על קדושתה ועל מעמדה המיוחד. בסופו של ההספד מובע צער על האובדן. כך במותו הופך הנפטר לחלק משרשרת האבות המחברת את השבט עם עברו. בלילה שלפני הקבורה (פו וואקאמוטונגה Po Whakamutunga), נאספים הקרובים והחברים ושרים שירים לזכרו של הנפטר. הם מספרים סיפורים ואנקדוטות מעברו ומזכירים לנפטר כי בקרוב הם ייפגשו שוב. ע"י שחזור סיפורים משעשעים אלו, מבקשים המאורים להזכיר לעצמם שיש חיים לאחר המוות ושהעתיד נוצר הבטחה לאיחוד מאושר עם האהוב שנפטר. לאחר מכן נקברת הגופה. בעבר נהגו לתלות אותה בין ענפי עצים כדי שהבשר יתפרק ויופרד מהעצמות. אז היו מסירים את הבשר שנותר ומנקים את העצמות וצובעים אותן, ולאחר מכן היו קוברים אותן. מנהג זה הופסק מאוחר יותר בשל נימוקים סניטריים. היום מקיימים המאורים הלוויה וטקס קבורה. במהלך ההלוויה נאמרים דברי שבח (טה רה נהו Te Ra Nehu) במקום המפגש ע"י אדם מחוג המשפחה הקרובה. החלק השני מתקיים לצד הקבר. לאחר ההלווייה שוטפים המתאבלים את ידיהם (הורי רינג'י hori ringi) לפני שיעזבו את המקום. לאחר שהגופה נקברת בחלקת הקבורה המשפחתית, מקיימת המשפחה סעודה שמטרתה היא להסיח את דעתם ולהקל עליהם את אבלם. לאחר מכן מברכים את ביתם. מטרת מתן הברכה היא להבטיח כי רוחו של הנפטר לא תרחף מעל בית המשפחה. המשפחה נוהגת אף להיפטר מחפציו של הנפטר ולשרוף אותם כחלק מתהליך ההתנקות. זהו, אני מקווה שהקטע הזה שמצאתי ותרגמתי עזר לך להבין קצת ולראות שבאופן כללי המנהגים אינם שונים מאוד ממה שמוכר לנו ממנהגי הקבורה והאבל ביהדות. ויותר מכך, אני מקווה שעכשיו כשאת יודעת קצת יותר, לא תימנעי מנסיעה אל אחד היעדים היפים ביותר בעולם
