שתי ההשמטות בליקוטי מוהר"ן
בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון יש השמטה על גדולת רשב"י. בליקוטי מוהר"ן חלק שני יש השמטה על אחד היה אברהם. לכאורה נראה ששתי התורות הקצרות המופיעות שלא בסדר התורות נדפסו כך מפני שהן מאד קצרות. אמנם, יש בליקוטי מוהר"ן תורות קצרות כאלה גם בסדר התורות. ועדיין לא מובן כל כך למה נדפסו כך. בכל מקרה, נראה לי שניתן ללמוד משתיהן יסוד חשוב. ואולי מוהרנ"ת התכוון להדפיסן כמעין הקדמה לספרים. *** את הספר הראשון מוהרנ"ת בחר להתחיל את תורה על גדולת הצדיק האמת הרשב"י, ושבו תלויה כל התורה. וכתב שם "ועכשיו וכו'", וידוע שההמשך היה: "ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה" וכו'. וממילא את התורה יוכל האדם לקבל רק ע"י צדיקי אמת, וזה עיקר ההתקרבות אליהם, למצוא את עצמו ברוח הקודש של תורת הצדיק, כמו שכתב מוהרנ"ת בהלכות שלוחין בליקוטי הלכות. אם נדקדק בלשון הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" נראה שדברי רבינו נמצאים בפשט הפשוט של הפסוק! הרי עצם הביטוי "תשכח מפי" הוא מוזר. איזו שכחה יש בפה? אלא הכוונה "כי לא תשכח", ואיך? "מפי זרעו" של זה שמרומז בפסוק. ולאחר שגילה לנו את חשיבות הצדיק לגבינו (שעל ידו לא תשכח התורה ונזכה לגאולה), כתב שמצד רבי שמעון בעצמו הוא עיר וקדיש, ורש"י פירש "ער לעולם וקדוש". והרמב"ן פירש "כי מאצילותם נתעוררו הפעולות". *** את הספר השני מוהרנ"ת בחר להתחיל בחשיבות העבודה העצמית של האדם, בבחינת "אחד היה אברהם". כי הכניסה לעבודת השם תלויה רק בו, ואין מי שיוכל לעזור לו. ועיקר הענין "שיחשוב שהוא יחידי בעולם". ודבר מופלא שבדיוק על הפסוק הזה (יחזקאל ל"ג כ"ד) פירש רש"י: " זה אחד מד' דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון בן יוחאי תלמידו דורש כמותו", עיי"ש. ואולי ניתן לרמוז בזה שרבי שמעון גם הלך בדרך של "אחד היה אברהם", ועם כל התבטלותו לרבו רבי עקיבא, עדיין ייחודו העצמי והתורה שהשיג בעצמו היתה חשובה בעיניו. *** ואם נעיין נראה שיש כאן ראשי פרקים להדרכה עצומה על כל ענין ההתקרבות לצדיקים ועבודת השם של האדם. יש הבדל גדול בין תורת ברסלב לחסידויות אחרות, שמצד אחד בברסלב מרחיבים ומחשיבים את האמונה בגדולת הצדיק ובכוחו הגדול ובתיקוניו - אבל מצד שני רבינו לא לוקח ולא פוטר אותנו מן העבודה העצמית, שבה תלויה הכניסה לעבודת השם, והכל תלוי באדם עצמו ובהבנתו שעליו לחשוב שהוא יחידי בעולם, ולהלחם בכל המניעות. ולסיכום: מהצדיק צריך לקבל, תורה והתעוררות. ובעצמו צריך להלחם, ולייצר התחזקות.