אולי עכשיו?
הכל מבחינתו של אורו קורה פתאום באותו האופן בדיוק שכל הקורה אותו, הינו צפוי.וידוע שכן, אם אין לו ציפייה למשהו, הרי כל מה שקורה- הינו צפוי בדיוק כמו שמפתיע, חוסר ציפייה למשהו איננו אומר שישנה ציפייה ל"כלום" או ל"שומדבר", אלא חוסר הציפייה של אורו נובע מחוסר רצון או חוסר איכפתיות שמשהו מסוים יקרה או לא יקרה. כמו חוסר ציפייה של עץ.....למשהו עץ, לעולם לא נתפוס אותו מופתע כשם שלא נתפוס אותו מחכה בציפייה למשהו. כשברק למשל פוגע בעץ שורף את העץ העץ לא מופתע ואפילו אולי לא נבהל הוא פועל כפי שעץ יפעל במצב כזה ישרף. וללא כל הפתעה או תחינה או מחילה או העץ ממשיך את התנופה העתיקה ללא מילים. בדרך היעילה ביותר. אותם רגעים של בכי ולא היה ברור אז לאורו, מי בוכה או מה הדבר שנבכה באותם ימים נטולי מילים, מחשבותיו היו נטולי מילים, הדברים עצמם, ממש, היו מילותיו ומחשבותיו פרח כשהקיבה עשתה בו מעשה של רעב הוא עצמו היה הקיבה הוא עצמו היה הרעב כל מחשבותיו היו בעצם מחשבתה של הקיבה לא היה צריך מאמץ מסוים בכדי שירגיש את סוגרי הקיבה שרירי הקיבה... ברגעי רעב אז, ניתן לאמר שהחמצמצות של מיצי קיבתו מילאה את כל עולמו הייתה המחשבה שלו, המילים שלו. כל היתר לא היה קיים. מיצי קיבה, קולות בכי מילים שלו. ואז כמו משום מקום כמו מכל המקומות גם יחד מתוך העולם כולו מתוך אורו כמו באורח פלא החל אורו משתתק אותה תנופה עתיקה שמחלקת את תאיו זו שמשכנעת עלה לנשור לקרקעיתו התנופה שהחלה קדם ותמשיך הלאה והלאה זו התנופה שכיווצה את פיו בתנועות מציצה כולו קיבה כולו פה כולו יניקה יניקה שאיכשהו קשורה בחוטי אינסוף לתנועת הכוכבים אותה תנופה. בזמן ההוא, אורו לא ידע עדיין. לא ידע שהוא חסר במשהו שתמיד נהיה חסרים משהו שתמיד פעולותינו יכוונו למילוי חסר זה עוד נשימה עוד נשיפה עוד ביס עוד הנאה עוד סבל התרוקנות אביונה על אביונה וככה, יבין אחר כך, החיים בתנועה, זזים זזים זזים וזזים וזזים החיים כסעודה להשלמת החסר המוות כביס אותה תנופה.
הכל מבחינתו של אורו קורה פתאום באותו האופן בדיוק שכל הקורה אותו, הינו צפוי.וידוע שכן, אם אין לו ציפייה למשהו, הרי כל מה שקורה- הינו צפוי בדיוק כמו שמפתיע, חוסר ציפייה למשהו איננו אומר שישנה ציפייה ל"כלום" או ל"שומדבר", אלא חוסר הציפייה של אורו נובע מחוסר רצון או חוסר איכפתיות שמשהו מסוים יקרה או לא יקרה. כמו חוסר ציפייה של עץ.....למשהו עץ, לעולם לא נתפוס אותו מופתע כשם שלא נתפוס אותו מחכה בציפייה למשהו. כשברק למשל פוגע בעץ שורף את העץ העץ לא מופתע ואפילו אולי לא נבהל הוא פועל כפי שעץ יפעל במצב כזה ישרף. וללא כל הפתעה או תחינה או מחילה או העץ ממשיך את התנופה העתיקה ללא מילים. בדרך היעילה ביותר. אותם רגעים של בכי ולא היה ברור אז לאורו, מי בוכה או מה הדבר שנבכה באותם ימים נטולי מילים, מחשבותיו היו נטולי מילים, הדברים עצמם, ממש, היו מילותיו ומחשבותיו פרח כשהקיבה עשתה בו מעשה של רעב הוא עצמו היה הקיבה הוא עצמו היה הרעב כל מחשבותיו היו בעצם מחשבתה של הקיבה לא היה צריך מאמץ מסוים בכדי שירגיש את סוגרי הקיבה שרירי הקיבה... ברגעי רעב אז, ניתן לאמר שהחמצמצות של מיצי קיבתו מילאה את כל עולמו הייתה המחשבה שלו, המילים שלו. כל היתר לא היה קיים. מיצי קיבה, קולות בכי מילים שלו. ואז כמו משום מקום כמו מכל המקומות גם יחד מתוך העולם כולו מתוך אורו כמו באורח פלא החל אורו משתתק אותה תנופה עתיקה שמחלקת את תאיו זו שמשכנעת עלה לנשור לקרקעיתו התנופה שהחלה קדם ותמשיך הלאה והלאה זו התנופה שכיווצה את פיו בתנועות מציצה כולו קיבה כולו פה כולו יניקה יניקה שאיכשהו קשורה בחוטי אינסוף לתנועת הכוכבים אותה תנופה. בזמן ההוא, אורו לא ידע עדיין. לא ידע שהוא חסר במשהו שתמיד נהיה חסרים משהו שתמיד פעולותינו יכוונו למילוי חסר זה עוד נשימה עוד נשיפה עוד ביס עוד הנאה עוד סבל התרוקנות אביונה על אביונה וככה, יבין אחר כך, החיים בתנועה, זזים זזים זזים וזזים וזזים החיים כסעודה להשלמת החסר המוות כביס אותה תנופה.