אוקיי
אז עכשיו בוקר ויש לי יותר כח מאתמול בערב אז אני אנסה לכתוב לך ניתוח, הכל לפי דעתי כמובן.. לאביתר בנאי (לפחות בדיסק הראשון שאותו אני מכירה) יש נטיה לציניות פסימית שכזו. נראה כאילו גם אם הוא ישיר "העולם יפה הציפורים מציצות והשמיים כחולים" זה עדיין ישמע לא בדיוק אמיתי, שהנוגות והמרמור שמאפיינים אותו כל כך ישפיעו על השירה ויהפכו אותה למשהו קצת יותר מורכב מ"וואלה הכל טוב"- יוסיפו רובד נוסף לשיר שיגרום לך לפקפק האם הוא באמת התכוון לטוב פה? האם הוא באמת היה אופטימי? (קח לדוגמא את השיר "יש לי סיכוי" מאותו הדיסק- על פניו נראה שיר אופטימי. אם מסתכלים קצת יותר לעומק הוא כבר לא נראה כל כך.. על השיר הזה היה לי ויכוח די הרבה זמן עם ידיד שלי...) בשיר כלום לא עצוב מגיעה הציניות הזו לשיאה. כל הקשר בין המילים ובין המוסיקה הוא אירוני- יש פער גדול בין המוסיקה הקופצנית לבין המילים. המילים מדברות על תחלואי החברה, על אירועים טראגיים- התקף לב, אונס, רצח. לנגד כל אלה עומדת המוסיקה- מוסיקה אופטימית, קופצנית. זה אחד השירים הבודדים בדיסק שיש בו גיטרות ואביתר לא מסתפק בנגינה נוגה על הפסנתר. השיר נפתח בלה לה לה לה- אופטימי, קופצני, ממש ניתן לראות חבורת ילדים מחזיקים ידיים ומקפצים להם מול שדות ירוקים ושמיים כחולים. אחר כך מתחילים הסיפורים הטראגיים כשהכל באוירה שמחה, קופצנית, ואחרי כל סיפור חוזר מוטיב ה"לה לה לה לה". המלודיה מינימלית, לא מתוחכמת, ממש מזכירה שיר ילדים, הרבה שימוש במוטיבים חוזרים, הרבה סקוונצות. ההרמוניה פשוטה מאוד, מהלכים בנאליים, מוכרים. השיר כתוב בסולם דו מז'ור. מערב להיותו מז'ורי ושמח (אגב גם רוב האקורדים בשיר מז'ורים), הוא דו מז'ור- הסולם הבנאלי ביותר, המוכר ביותר, זה שנכתבו בו כל כך הרבה שירי ילדים, הסולם שכולנו מכירים הכי טוב. השימוש בסולם הבנאלי הוא לא סתמי לדעתי- זה רק בא להדגיש את כל הבנאליות של העניין. את המסר המחאתי נגד החברה האטומה. אטימות החברה היא כל כך בנאלית, כל כך נדושה ומוכרת- ממש כמו הסולם בו כתוב השיר, ממש כמו המהלכים ההרמוניים, ממש כמו המלודיה. השיא מגיע בכלום לא עצוב- פה הלחן ותר עצוב, ישנן חריגות מהסולם, ספטאקורדים- דברים שהם קצת פחות מוכרים וקצת יותר מאתגרים את האוזן. אביתר שר "כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה" וחוזר על הכלום לא קורה פה. מדגיש כמה שהכל מוכר, כמה שהחברה רגילה לראות את המראות האלה ולהמשיך הלאה- וכל שלושת השורות האלה מושרות ביאוש, בעצב- למעשה הקטע היחיד בשיר שהוא עצוב. פה התהפכה האירוניה- לחן עצוב מול טקסט שמח כביכול. כמובן שהטקסט ציני לחלוטין, אך על פניו כל מה שנאמר זה- כלום לא עצוב, הכל כרגיל. שלום דבר פה לא מיוחד, אף אחד לא עוצר לחשוב על הדברים האלה- כולם ממשיכים בחייהם. החלק הזה חוזר פעמיים להדגשת הרעיון. ומהחלק הזה יש סוויץ' מהיר חזרה ללחן הקופצני בבית קצת יותר מורכב. לא מדובר על מקרה אחד אלא על החברה והעולם בכלליות. מברים מהירים מדברים עצובים (כאבים בגוף ובלב, הוים מתים, קירות נסדקים) אל מול אמנות ותרבות ובניינים יפים. הכל מתערבב אחד בשני, הטוב מתערבב עם הרע, ולאף אחד לא איכפת מהרע, כולם ממשיכים בחייהם- וכך גם הוא- הפתרון לכל הדברים האלו, לכך ההרגשה הזו של הניכור והזרות של החברה היא "ללכת איתך לישון הלילה"- גם הוא מתעלם וטומן את ראשו בחול מצד אחד, אחד מצד שני הוא מתנחם באהובה שלו ובחום שהיא מעניקה לו אל מול תחושת הניכור שהוא מקבל מהחברה. חוזר החלק של כלום לא עצוב עם תוספת של "הכל שקט, הכל שקט"- מעצים את הבנאליות. הכל בסדר, אין מה לדאוג, הכל שקט, כלום לא עצוב, כלום לא קורה פה, לילה יפה לחלום חלומות יפים.
