mitsi miaoo
New member
אולי כאן המקום?
אני לא בטחה שאני נמצאת במקום הנכון, אבל נכתוב ונגלה. תמיד היו להורים שלי ולמשפחה שלי בעיות איתי. עם ההורים הבעיות היו, הלכו (הודחקו), חזרו ושוב ושוב באותו מעגל בערך מגיל 13, שזה הגיל שהתחלפנו, ואני התחלתי לגדל את אמא שלי, לגונן עליה ולשמור ששום דבר רע לא יקרה לה. עם המשפחה המורחבת הבעיות התחילו כשעברתי לגור בעיר אחרת אחרי הצבא. היום המצב הוא שאני לא רואה הרבה את המשפחה המורחבת, רק באירועים ומדי פעם כשאני באה לבקר אותם. את ההורים אני רואה קצת יותר אבל, שוב, רק כשאני באה לבקר אותם. אני לא יודעת למה אבל דווקא עכשיו סביב יום הכיפורים נראה שהסכסוכים עם המשפחה הולכים וגדלים, בזמן שאני לוקחת צעד אחורה ובוחנת את החיים שלי נראה שכל השאר עושים צעד קדימה ודוחקים אותי לפינה. בערב יום כיפור היה לי ריב ענק עם אמא שלי, ובפעם השניה בחיים שלי חלקתי איתה את הרגשות שלי, ובדיוק כמו בפעם הראשונה הדבר חזר אליי כבומרנג ענקי. ולמרות זאת חשבתי, טוב, אולי הורים באמת אין לי אבל לפחות את המשפחה המורחבת עוד יש לי ומה מסתבר, שטעיתי. כל שנה בצאת יום כיפור מעבירים קשר ונפגשים כל השפחה. השנה, הקשר לא הגיע אליי, וזאת לא הפעם הראשונה. משום מה בשנים האחרונות, היו יותר מדי פעמים שהקשר לא הגיע אליי וגם אחרי ששאלו איפה אני ולמה לא הגעתי (אבא מעדכן אותי) אף אחד (כולל אבא) לא חשב להתקשר אליי. לפעמים בא לי פשוט לוותר, אחרי כל כך הרבה שנים של התעלמות גורפת מהרגשות שלי ומהמחשבות שלי אולי הגיע הזמן להיפרד כידידים. ואז אני מסתכל על התינוק שלי וחושבת, למה לגרום לו לגדול בלי משפחה? ואולי עדיף בלי משפחה כזו? אם הייתה לבעלי משפחה גדולה, או משפחה בכלל אז אולי לא הייתי מהססת, אבל אין לו. ואיך בכלל אפשר להתנתק, אני מוצאת את עצמי כל כך קשורה אל אמא למרות שאני יודעת שהדבר גורם לי רק לסבל. סליחה על האורך ותודה מראש על היחס.
אני לא בטחה שאני נמצאת במקום הנכון, אבל נכתוב ונגלה. תמיד היו להורים שלי ולמשפחה שלי בעיות איתי. עם ההורים הבעיות היו, הלכו (הודחקו), חזרו ושוב ושוב באותו מעגל בערך מגיל 13, שזה הגיל שהתחלפנו, ואני התחלתי לגדל את אמא שלי, לגונן עליה ולשמור ששום דבר רע לא יקרה לה. עם המשפחה המורחבת הבעיות התחילו כשעברתי לגור בעיר אחרת אחרי הצבא. היום המצב הוא שאני לא רואה הרבה את המשפחה המורחבת, רק באירועים ומדי פעם כשאני באה לבקר אותם. את ההורים אני רואה קצת יותר אבל, שוב, רק כשאני באה לבקר אותם. אני לא יודעת למה אבל דווקא עכשיו סביב יום הכיפורים נראה שהסכסוכים עם המשפחה הולכים וגדלים, בזמן שאני לוקחת צעד אחורה ובוחנת את החיים שלי נראה שכל השאר עושים צעד קדימה ודוחקים אותי לפינה. בערב יום כיפור היה לי ריב ענק עם אמא שלי, ובפעם השניה בחיים שלי חלקתי איתה את הרגשות שלי, ובדיוק כמו בפעם הראשונה הדבר חזר אליי כבומרנג ענקי. ולמרות זאת חשבתי, טוב, אולי הורים באמת אין לי אבל לפחות את המשפחה המורחבת עוד יש לי ומה מסתבר, שטעיתי. כל שנה בצאת יום כיפור מעבירים קשר ונפגשים כל השפחה. השנה, הקשר לא הגיע אליי, וזאת לא הפעם הראשונה. משום מה בשנים האחרונות, היו יותר מדי פעמים שהקשר לא הגיע אליי וגם אחרי ששאלו איפה אני ולמה לא הגעתי (אבא מעדכן אותי) אף אחד (כולל אבא) לא חשב להתקשר אליי. לפעמים בא לי פשוט לוותר, אחרי כל כך הרבה שנים של התעלמות גורפת מהרגשות שלי ומהמחשבות שלי אולי הגיע הזמן להיפרד כידידים. ואז אני מסתכל על התינוק שלי וחושבת, למה לגרום לו לגדול בלי משפחה? ואולי עדיף בלי משפחה כזו? אם הייתה לבעלי משפחה גדולה, או משפחה בכלל אז אולי לא הייתי מהססת, אבל אין לו. ואיך בכלל אפשר להתנתק, אני מוצאת את עצמי כל כך קשורה אל אמא למרות שאני יודעת שהדבר גורם לי רק לסבל. סליחה על האורך ותודה מראש על היחס.