הודעה ג' :
לאחר זמן- מה סאי נעלם. לא יכולתי לסבול את העובדה שהוא עזב בלי לומר שלום בכלל ,הותיר אותי לבד בעולם הקר והאכזר הזה ,נתן לי להמשיך בדרכי הארוכה לבד, חסר חברים. הפסקתי לשחק גו. חשבתי שאולי כך סאי ישוב אליי ,יתנצל שנמוג באוויר וימשיך להיות איתי עד שאגיע לסוף החיים הנצחי. אבל לא ,זה לא היה כך לצערי. סאי לא חזר. איסומי בא אליי לאחר שחזר מסין ,ודירבן אותי לשחק איתו משחק אחד . בגללו חזרתי לשחק. ואז הגיע יום גורלי נוסף. המשחק שלי נגדו. נפגשנו שוב כמה דקות לפניי שהמשחק התחיל ,וזכרונות צפו ועלו בנבכיי נשמתנו. דיברנו על העבר, על כל מה שחווינו עד הרגע חורץ הגורלות הזה, כל כל הטלאות והקשיים ששרדנו ,בתקווה שנגיע ונעמוד זה מול זה בשיוויון. " כן, עבר הרבה זמן מאז ..." הוא אמר לי חרש ונאנח בתגובה לכך שהזכרתי את המשחק הראשון שלנו ואת המשחק האחרון שלנו. חייכתי. המשכנו לדבר. " בהצלחה". ככה התחלנו את המשחק הזה . בזמן המחצית שנינו התנשמו והתנשנו כאילו רצנו מרתון של חמישה עשר קילומטרים בלי לעצור. זה היה מאבק על הניצחון ,מאבק קשה ואילו היה אמיתי וודאי היה עכוב מדם. הגיע הזמן להפסקת הצהריים. קמתי והוא רק בהה בלוח במבט ריקני ומזוגג. " יש בך מישהו נוסף". קפאתי כנציב מלח והבטתי בו בחיוך מזוייף. " זה לא נכון". המשכנו לדבר ולבסוף שרקתי לו ,"יום אחד אגלה לך ... אולי" ויצאתי מהחדר בתקווה שנותר עוד זמן לאכול. הוא רדף אחריי וגירה אותי לגלות לו מהי משמעות המשפט הזה. ידעתי שהוא ירדוף אחריי. במובן מסויים ,אפילו הבנתי שרציתי שיעקוב אחריי ככה. לבסוף הוא ניצח אותי ניצחון מוחץ והביט בי בחיוך חברי. הודיתי לבסוף בתבוסתי ,אך רק כאשר גמרנו לשחק וספרנו שטחים בדקדקנות. הוא שיחק נגדי בלהט באותו יום חורץ גורלות. ניצבנו זה מול זה, נאחזים אחד בכוחו ובנחישותו של השני לנצח. דיברנו הרבה לפני המשחק המהיר . קברנו את העבר עמוק יותר תחת ההווה והרגשנו שאנו מתרוממים יחדיו ובכוחות משותפים סוללים דרך לעבר עתיד טוב יותר. בזמן המשחק הבחנתי שגישתו השתנתה ללא היכר . הוא היה מחושב יותר ,בוגר יותר ,נוקשה יותר ונחוש הרבה יותר מכפי שהיה בעבר. בזמן הפסקת הצהריים הוא שאל אותי האם אבוא לאכול איתו. לא הסבתי את מבטי לעברו והבטתי בלוח בעיניים ירוקות ומזוגגות. " יש בך מישהו נוסף" אמרתי לו חרש ,מבטי נעוץ בלוח ,כאילו מנסה לנקבו. הוא חייך. לא ראיתי זאת ,אך הרגשתי שהוא מתח את שפתיו לחיוך מאולץ ולא- משכנע במיוחד. " זה לא נכון" ביטל את דבריי. המשכנו להתווכח על זה בקור- רוח ,עד אשר הוא יצא מהחדר ואמר לי בשקט ,בעונג ,"יום אחד אגלה לך ...אולי" ,וכשהרמתי את ראשי לעברו ראיתי רק קווצת שיער מחומצנת לגוון לימון נעלמת מעבר לקיר. רדפתי אחריו כל עוד נפשי בי וביקשתי ממנו לגלות לי מהו פשר המשפט אשר זרק לעברי בפשטות כזאת. בתוך המעלית המשכנו לריב בצעקות והוא המשיך לטעון שיגלה לי ביום מין הימים. לבסוף ניצחתי אותו ,אחרי אותו דיון סוער שנערך בין כותלי המעלית. ואז העבר התנפץ לרסיסים כנגד עיניי הבהירות ונמוג באוויר הנעים. בלילה ההוא חלמתי על סאי. שנינו עמדנו בחלל שנראה כמו השמיים ,תכול צלול שבו צפו עננים רכים וצמריריים בגוון לבן ,מאחוריו היה אור בוהק בזהב. הופתעתי כשהבטתי בו ,אך מיד כשחזרתי לעשתונותיי התחלתי לספר לו רבות על המעללים שקרו לי ,חייכתי חיוך גדול ומזמין והפצרתי בו שישוב. הוא לא ענה לי , לא אמר שום מילה ,רק חייך. החיוך שלו גרם לי להרגיש בטוח ומוגן. הוא הוציא משרוולו הגדול והלבן כשלג את המניפה הצהובה- לבנה שלו והושיט לי אותה בתנועה אבירית אך קטנה. לא ידעתי איך להגיב ,אז פשוט הושטתי את ידי לפנים ואצבעותיי סגרו על המניפה המקופלת. אז התעוררתי ומחשבות התרוצצו במוחי הקודח. לבסוף הגעתי למסקנה שסאי לא ישוב, ופרצתי בבכי. בכי שקט ,רק דמעות חמות זלגו על לחיי הקרות וזרמו בקצב מהיר. ביום שלמחרת החלטתי לקנות מניפה. בהחלטה זו הפתעתי אפילו את עצמי ,אך הרגשתי חייב כשהבטתי במניפות הבודדות והמסכנות שנותרו עזובות ,כמוני, ללא חברים האוחזים בהן. מאז אותו היום התחלנו להתאמן יחדיו בגו באולם שבו נפגשנו לראשונה ,באולם שאותו מנהל אבי ,אשר פרש מתפקיד המייג'ין ,דבר שזעזע את עולם הגו ביפן עד היסוד. עוד דבר ,שגרם לי להיות הלום- רעם ונרגש ביותר ,היה זה שאבי פרש לטובת היכולת לשחק במקומות אחרים ללא תווית של השחקן הכי קרוב למהלך האלוהי ,אלא כאדם פשוט שאוהב לשחק למען ההנאה שבדבר. ישבנו מול עץ הבונסאי שמאחוריו מנורה המפיצה אור עמום וכחול ושקענו עד מעל לצווארנו במשחק. הבנתי שמשום- מה , התחלתי לחבב אותו, על אף שבכל יום היינו מתווכחים בצעקות ומטיחים זה בזה האשמות שווא בנוגע למשחק שנערך תחת אפנו. בכל יום הוא קם ,צועק בזעם מפעפע "אני הולך !", רוקע ברגליו עד לאיצ'יקאווה ,שמכינה את תיקו החום על הדלפק הממורק מראש ,תופס בו וטורק את דלת ההזזה הלבנה .גידופים קטנים ועסיסיים בוקעים חרש מבין שפתיי הקפוצות ואני מביט בזעם באותה דלת טרוקה , אשר נפתחת שוב על ידי כמה זקנים שיצאו משם והקדימו תרופה למכה הנקראת "סכסוך קולני" ,בעיקר אם אני והוא משתתפים בו . המייג'ין פרש מתפקידו כמייג'ין. הוכיתי הלם ורצתי לברר אצלו האם זה נכון. הוא ענה לי שאכן ,אביו פרש מתפקידו הנעלה ואולי יעבור לשחק במקום אחר ,ללא התחייבות לייצוג יפן בגו בכל מקום בו תדרוך רגלו. מאז המשחק שלנו במאי ,המשחק בו נחלתי מפלה מביכה ,התחלנו לשחק בכל יום ביומו לאחר הלימודים באולם הגו של המייג'ין לשעבר והקפדנו לנתח בקפידה כל מהלך. תמיד היינו רבים, המבוגרים שמסביב היו ממלמלים ,"נלך מפה לפני שזה יתחיל", והיו מדדים משם מהר ככל האפשר ,לפני שצעקתי ,"אני הולך !", תפסתי בתיקי המונח על הדלפק ויצאתי כנרדף מהאולם. התחלתי לאהוב אותו ,לא במובן רומנטי ,במובן חברי ,אך ליבי פעם בהתרגשות יתרה בכל פעם שהיינו כמעט מצמידים את אפינו מרוב כעס וצעקות. אולי התחלתי לאהוב אותו באמת ,נהיינו חברים טובים ,כאילו לא היינו אוייבים מעולם ,כאילו היריבות נמחקה מעלינו ,והייתי מחייך בכל פעם שהיינו נפגשים. החיוך שלו גורם לי להרגיש לא בנוח, עיניי תמיד ירדו לעבר שתי שורות השיניים הלבנות והבוהקות שלו שזרחו בצבע השנהב . אולי אני אוהב אותו באמת. אולי יום אחד אוכל להודות בזה בפניי עצמי ולשחרר את זה . אבל לא היום ,היום אני רק רוצה לחייך ,להיפגש איתו, לשחק נגדו ולהבטיח לו שנהיה חברים טובים לנצח. לנצח הזה שכבר לא נראה רחוק כל כך.
