eshkolit32
New member
אולי אתם תבינו
עברתי אתמול חוויה לא נעימה. רציתי לשתף אתכם עוד אתמול אבל היתי נסערת מדי. מאחר שגיפט העירה לי כמה פעמים שגם אני יכולה להרשות לעצמי לפרוק כאן לפעמים חשבתי לנסות ולעשות את זה, למרות שקשה לי. החוויה הזארת מתקשרת באופן מפתיע גם לשאלה שיעלי שאלה כאן על בדיקות גנטיות לפני כמה ימים יות וגם לפרשת השבוע האחרונה, שמתארת זרים שבטוחים שמי שאיבדנו נמצא בחיים. היתי אתמול בבדיקה שאני הולכת אליה באופן קבוע בגלל המחלה הארורה שהיתה לאימא שלי, אותה מחלה שיותר מדי חברות וחברים כאן מכירים. באתי אליה עייפה, לקחתי מונית כדי לא לאחר ובסוף נכנסתי באיחור של חצי שעה מה שמעולם לא קרב בעבר. כל הצוות השתנה, אלה לא האנשים שהכרתי כל השנים והכל התנהל בצורה איטית ומוזרה. טכנאית הרנטגן נראתה כמו דמות מסרט מדכא. היא היתה אישה כבת ששים, רזה כמו נרקומנית (אני לא מגזימה), בלונדינית בלבוש מינימלי וקצרצר שבלשון המעטה לא החמיא לה ובטח לא הולם לעבודה בקופת חולים. זה היה די מגעיל, חייבת להגיד. נכנסתי לבדיקה. הטכנאית שהכרתי בעבר היתה סופר מקצועית. הפעם הטכנאית היתה מביכה ומוזרה. במהלך הבדיקה (הלא נעימה) היא שאלה אותי שאלות כמו האם אני נשואה ואם יש לי ילדים וכל זה בגלל שהגוף עובר שינויים ובלה בלה בלה. היא ראתה בהפניה שאני באה בגלל "סיפור משפחתי", ככה הם קוראים לזה. במהלך הבדיקה היא ישבה קרוב מדי אלי שלא כמו אותה טכנאית מקצועית מהעבר. בנוסף היא גם נשענה עלי עם המרפק שלה. זה היה מגעיל וכואב. כמובן שהיתי המומה מכל ההתנהלות שלה ולא היתי מסוגלת להעיר לה. במצבים כאלה אני לא מצליחה לתפקד ונשארת בהלם. השיא הגיע באמצע הבדיקה כשהיא שאלה אותי: "אז מה שלום אמא עכשיו? היא כבר בסדר?" זה באמת היה הקש ששבר את גב הגמל. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "אמא נפטרה!" והיא המשיכה לדבר ולהגיד שזה לא מובן מאליו, ובת כמה היא בעצם היתה, חמישים וחמש, אולי ששים? ושאי אפשר לדעת. איך חברה שלי אמרה אתמול? היא ניסתה לפתח שיחה. אני לא יכולה להסביר לכם, אבל זאת היתה חוויה מעיקה. עד עכשיו יש לי מועקה. אם זה נשמע לכם מוגזם זה בסדר כי גם החברות שלי לא ממש הבינו על מה כל הרעש, מה שגרם לי לכעוס - אני תמיד חייבת שיבינו אותי, יזדהו עם הכאב שלי ויהיו איתי. לא משנה.
עברתי אתמול חוויה לא נעימה. רציתי לשתף אתכם עוד אתמול אבל היתי נסערת מדי. מאחר שגיפט העירה לי כמה פעמים שגם אני יכולה להרשות לעצמי לפרוק כאן לפעמים חשבתי לנסות ולעשות את זה, למרות שקשה לי. החוויה הזארת מתקשרת באופן מפתיע גם לשאלה שיעלי שאלה כאן על בדיקות גנטיות לפני כמה ימים יות וגם לפרשת השבוע האחרונה, שמתארת זרים שבטוחים שמי שאיבדנו נמצא בחיים. היתי אתמול בבדיקה שאני הולכת אליה באופן קבוע בגלל המחלה הארורה שהיתה לאימא שלי, אותה מחלה שיותר מדי חברות וחברים כאן מכירים. באתי אליה עייפה, לקחתי מונית כדי לא לאחר ובסוף נכנסתי באיחור של חצי שעה מה שמעולם לא קרב בעבר. כל הצוות השתנה, אלה לא האנשים שהכרתי כל השנים והכל התנהל בצורה איטית ומוזרה. טכנאית הרנטגן נראתה כמו דמות מסרט מדכא. היא היתה אישה כבת ששים, רזה כמו נרקומנית (אני לא מגזימה), בלונדינית בלבוש מינימלי וקצרצר שבלשון המעטה לא החמיא לה ובטח לא הולם לעבודה בקופת חולים. זה היה די מגעיל, חייבת להגיד. נכנסתי לבדיקה. הטכנאית שהכרתי בעבר היתה סופר מקצועית. הפעם הטכנאית היתה מביכה ומוזרה. במהלך הבדיקה (הלא נעימה) היא שאלה אותי שאלות כמו האם אני נשואה ואם יש לי ילדים וכל זה בגלל שהגוף עובר שינויים ובלה בלה בלה. היא ראתה בהפניה שאני באה בגלל "סיפור משפחתי", ככה הם קוראים לזה. במהלך הבדיקה היא ישבה קרוב מדי אלי שלא כמו אותה טכנאית מקצועית מהעבר. בנוסף היא גם נשענה עלי עם המרפק שלה. זה היה מגעיל וכואב. כמובן שהיתי המומה מכל ההתנהלות שלה ולא היתי מסוגלת להעיר לה. במצבים כאלה אני לא מצליחה לתפקד ונשארת בהלם. השיא הגיע באמצע הבדיקה כשהיא שאלה אותי: "אז מה שלום אמא עכשיו? היא כבר בסדר?" זה באמת היה הקש ששבר את גב הגמל. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "אמא נפטרה!" והיא המשיכה לדבר ולהגיד שזה לא מובן מאליו, ובת כמה היא בעצם היתה, חמישים וחמש, אולי ששים? ושאי אפשר לדעת. איך חברה שלי אמרה אתמול? היא ניסתה לפתח שיחה. אני לא יכולה להסביר לכם, אבל זאת היתה חוויה מעיקה. עד עכשיו יש לי מועקה. אם זה נשמע לכם מוגזם זה בסדר כי גם החברות שלי לא ממש הבינו על מה כל הרעש, מה שגרם לי לכעוס - אני תמיד חייבת שיבינו אותי, יזדהו עם הכאב שלי ויהיו איתי. לא משנה.
