פעם והיום,
בעבר הכל היה בחטף, רצתי מעבודה לבית עם ילדים ולבית ההורים,
והכל היה בריצה ותוך כדי. וגם בסופי שבוע כמעט ולא ישבתי בנחת כדי לאכול.
דאגתי לכולם --רק לא לעצמי.
היום מאז פרשתי לגימלאות--הכל יותר מתון--וארוחת בוקר ישובה תמיד עם בעלי.
שאר היום איך שמסתדר. בסופ שבוע יושבים בנחת.