אוכל למחשבה ../images/Emo193.gif
ביום שישי לפנות ערב ההורים שלי קפצו אלי לת"א. יש לנו ילד בצבא (אני אומרת לנו - כי הוא הכי קטן והוא הבייבי שלנו), הרגשנו שאנחנו חייבים לנקות את הראש קצת ולצאת לאכול. חשק לא היה בשפע, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות במקום שהוא נטול תקשורת. להורים שלי התחשק פסטה, אני אף פעם לא מתנגדת לסלט טוב, אז לקחתי אותם לביג מאמא. כתבתי פה לא פעם את דעתי החיובית פלוס על המסעדה, רק שאני תמיד אוהבת להזמין משם הביתה כי השירות אף פעם לא היה לרוחי בניגוד לאוכל שהוא הטוב ביותר בעיר... טוב חוץ מגוצ'ה. אבל את הערב שהיה לנו שם בשישי אני לא אשכח כל כך מהר. אח שלי, הקוקול הקטן הוא לוחם סטי"ל בקבע. ברגע שנפגע הסטי"ל הטלפונים שלנו התחילו לרקוד מהרטט על השולחנות. היינו כבר אחרי פיצה שאבא שלי ציין שהיא יותר טובה מאיטליה, ציידנו אותה בעגבניות, בצל ואנשובי. לקחנו גם סלט קפרזה (סלט ירוק עם מוצרלה) שנעם לנו עד מאוד. בדיוק נשנשנו את העיקריות, אבא שלי חפר בבולונז מעולה ואימא שלי ואני ניקרנו בפסטה פנה עם פטריות יער ורוטב שמנת. את הבשורה הקשה על הפגיעה בסטי"ל שמענו אבל לא עיכלנו. השעה הזאת שבין "פגיעה" קלה לאמת המרה הייתה פשוט הקשה בחיינו. חרדה תהומית מהולה בחוסר ודאות כואב, רק לשמוע שהוא בסדר. המסעדה הייתה עמוסה, רועשת, לא היה מקום לזוז, לא היה מלצר אחד שלא קלט שאנחנו במצוקה, מבולבלים, שלושתנו היינו עם הסלולארי מנסים להתאפס, לא היה מלצר שלא ניגש אלינו לשאול אם אנחנו צריכים משהו. לא האמנתי למראה עיניי. כל רגע עבר מישהו מהצוות לשמוע אם יש חדש, אם אנחנו רוצים לשתות, אם אפשר לעשות משהו בשבילינו. כמובן שהזמנו חשבון, התקפלנו וחיכינו לחדשות טובות. בדרך עברנו באגדיר המלאה והתוססת, שם עשיתי לאחי מסיבת גיוס ואפילו כתבתי עליה פה לפני שלוש שנים עם תמונות של הזללני. בעשר וחצי הגיע חדשות כל כך מעורבות, זה לא הסטי"ל של אחי, אבל זה סטי"ל אחר וזאת פגיעה קשה ויש נעדרים. בשלוש וחצי כבר ידענו שזה אח"י חנית, בחמש כבר הצלחנו לנשום אבל הכאב נשאר עמוק. הלילה לא היה לילה, ואתמול לא היה את השקט הרגיל של שבת. היו כל כך הרבה טלפונים, של כל החברים והמשפחה המורחבת. ישבנו כל המשפחה הקטנה והקרובה ביחד, רק כדי להיות ביחד. לא יודעת כמה זמן ייקח עד שאני אוכל לשמוע אותו בטלפון "אחותי מה נסגר עם ה-300 הודעות שלך"?? אבל אני יודעת שאני אשמע אותו וזאת נחמה ואושר גדול. והחוויה בביג מאמא זה מין רגע כזה, ישראלי כזה, שאנשים שלא מכירים אותך, אכפת להם ממך. גם עד שזה קרה, השירות היה פשוט מהמם, כן, משהו השתנה שם. ולכולם, לחיילים שלנו, לכל העם שלנו איפה שהוא נמצא, לכולם, שיהיה שקט ושלווה. שיהיה שלום ובטחון ולאח הפרטי שלי, שהוא האוצר הגדול של חיי, האהבה הגדולה ביותר שלי, אני מכינה חיבוק ענקי ואני אקח אותו בעזרת השם לאכול איפה שרק יבקש (-: שיחזרו כולם בשלום הביתה ויוכלו לשבת בבית בבטחה. אמן.
ביום שישי לפנות ערב ההורים שלי קפצו אלי לת"א. יש לנו ילד בצבא (אני אומרת לנו - כי הוא הכי קטן והוא הבייבי שלנו), הרגשנו שאנחנו חייבים לנקות את הראש קצת ולצאת לאכול. חשק לא היה בשפע, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות במקום שהוא נטול תקשורת. להורים שלי התחשק פסטה, אני אף פעם לא מתנגדת לסלט טוב, אז לקחתי אותם לביג מאמא. כתבתי פה לא פעם את דעתי החיובית פלוס על המסעדה, רק שאני תמיד אוהבת להזמין משם הביתה כי השירות אף פעם לא היה לרוחי בניגוד לאוכל שהוא הטוב ביותר בעיר... טוב חוץ מגוצ'ה. אבל את הערב שהיה לנו שם בשישי אני לא אשכח כל כך מהר. אח שלי, הקוקול הקטן הוא לוחם סטי"ל בקבע. ברגע שנפגע הסטי"ל הטלפונים שלנו התחילו לרקוד מהרטט על השולחנות. היינו כבר אחרי פיצה שאבא שלי ציין שהיא יותר טובה מאיטליה, ציידנו אותה בעגבניות, בצל ואנשובי. לקחנו גם סלט קפרזה (סלט ירוק עם מוצרלה) שנעם לנו עד מאוד. בדיוק נשנשנו את העיקריות, אבא שלי חפר בבולונז מעולה ואימא שלי ואני ניקרנו בפסטה פנה עם פטריות יער ורוטב שמנת. את הבשורה הקשה על הפגיעה בסטי"ל שמענו אבל לא עיכלנו. השעה הזאת שבין "פגיעה" קלה לאמת המרה הייתה פשוט הקשה בחיינו. חרדה תהומית מהולה בחוסר ודאות כואב, רק לשמוע שהוא בסדר. המסעדה הייתה עמוסה, רועשת, לא היה מקום לזוז, לא היה מלצר אחד שלא קלט שאנחנו במצוקה, מבולבלים, שלושתנו היינו עם הסלולארי מנסים להתאפס, לא היה מלצר שלא ניגש אלינו לשאול אם אנחנו צריכים משהו. לא האמנתי למראה עיניי. כל רגע עבר מישהו מהצוות לשמוע אם יש חדש, אם אנחנו רוצים לשתות, אם אפשר לעשות משהו בשבילינו. כמובן שהזמנו חשבון, התקפלנו וחיכינו לחדשות טובות. בדרך עברנו באגדיר המלאה והתוססת, שם עשיתי לאחי מסיבת גיוס ואפילו כתבתי עליה פה לפני שלוש שנים עם תמונות של הזללני. בעשר וחצי הגיע חדשות כל כך מעורבות, זה לא הסטי"ל של אחי, אבל זה סטי"ל אחר וזאת פגיעה קשה ויש נעדרים. בשלוש וחצי כבר ידענו שזה אח"י חנית, בחמש כבר הצלחנו לנשום אבל הכאב נשאר עמוק. הלילה לא היה לילה, ואתמול לא היה את השקט הרגיל של שבת. היו כל כך הרבה טלפונים, של כל החברים והמשפחה המורחבת. ישבנו כל המשפחה הקטנה והקרובה ביחד, רק כדי להיות ביחד. לא יודעת כמה זמן ייקח עד שאני אוכל לשמוע אותו בטלפון "אחותי מה נסגר עם ה-300 הודעות שלך"?? אבל אני יודעת שאני אשמע אותו וזאת נחמה ואושר גדול. והחוויה בביג מאמא זה מין רגע כזה, ישראלי כזה, שאנשים שלא מכירים אותך, אכפת להם ממך. גם עד שזה קרה, השירות היה פשוט מהמם, כן, משהו השתנה שם. ולכולם, לחיילים שלנו, לכל העם שלנו איפה שהוא נמצא, לכולם, שיהיה שקט ושלווה. שיהיה שלום ובטחון ולאח הפרטי שלי, שהוא האוצר הגדול של חיי, האהבה הגדולה ביותר שלי, אני מכינה חיבוק ענקי ואני אקח אותו בעזרת השם לאכול איפה שרק יבקש (-: שיחזרו כולם בשלום הביתה ויוכלו לשבת בבית בבטחה. אמן.