חצישלישרבע
New member
אוכל - והפעם עם רגש
אז הנה השאלה שלי: האם אתם אכלנים רגשיים? אני אסביר ואפרט : יש אנשים שאוכלים כשהם רעבים. יש אנשים שגם אוכלים באירועים חברתיים, גם אם הם לא ממש רעבים. ויש גם כאלו שאוכלים כפיצוי רגשי: עצבנות, כעס, עצב, עייפות, התרגשות, אפילו שמחה - מעוררים דחף לאכול (ולא ברוקולי, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). בתקופות הבחינות שלי, למשל, תמיד הייתי אוכלת המון, בעיקר מתוק. הלחץ והעייפות נתנו את אותותיהם, ואיזשהו מפלט עבורי היה לאכול ולנשנש דברים מתוקים. הסיבה שאני אומרת את כל זה, זה כי אני חווה עכשיו תהליך של גמילה. לפני מספר חודשים נחתה עלי הבנה לגבי ההתייחסות הקומפולסיבית שלי לשוקולד, והחלטתי פשוט להפסיק עם זה. אז הפסקתי עם השוקולד, אבל ניתבתי את הדחפים למתוקים אחרים, כך שבפועל לא פתרתי הרבה. ואז, אחרי הרבה חושבים, הבנתי שזה לא ממש עושה לי טוב (אני לא מדברת על עוגיה פה וחתיכת עוגה שם), והחלטתי פשוט לחתוך עם כל המתוקים. זה נשמע מאוד דרסטי, ועבור רוב האנשים זה גם פתרון לא ממש נחוץ (כי מתקיים עבורם המושג "לאכול במידה"), אבל פשוט נחתה עלי ההבנה שאני לא יכולה להמשיך עם החוסר שליטה שלי בדברים הללו. כמו שיש אנשים שלא יכולים להפסיק לשתות אלכוהול ברגע שהם מתחילים, ככה אני עם מתוק. השיקולים שלי לא היו מענייני משקל (אני מתעמלת הרבה, אם כי מדי פעם הפציעה בי התהייה האם כשאהיה בת 70 עדיין אוכל להתעמל מספיק בשביל לקזז את כל הגודש הזה.), אלא יותר בשביל אנחת הרווחה שבחוסר התלות. בקיצור, זה היה לפני זמן מה, וכל התהליכים הללו יוצרים שלל מחשבות בעניין, אז חשבתי לפתוח את זה . ברור לי שאצל כל אחד זה בדרגה שונה, ולרוב כנראה בדרגה בלתי מזיקה, אבל האם גם אתם מוצאים את עצמכם לפרקים אוכלים כשהדחף לעניין היה רגשי (תסכולל ממשהו, או חשש, או אולי אפילו שמחה גדולה)?
אז הנה השאלה שלי: האם אתם אכלנים רגשיים? אני אסביר ואפרט : יש אנשים שאוכלים כשהם רעבים. יש אנשים שגם אוכלים באירועים חברתיים, גם אם הם לא ממש רעבים. ויש גם כאלו שאוכלים כפיצוי רגשי: עצבנות, כעס, עצב, עייפות, התרגשות, אפילו שמחה - מעוררים דחף לאכול (ולא ברוקולי, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). בתקופות הבחינות שלי, למשל, תמיד הייתי אוכלת המון, בעיקר מתוק. הלחץ והעייפות נתנו את אותותיהם, ואיזשהו מפלט עבורי היה לאכול ולנשנש דברים מתוקים. הסיבה שאני אומרת את כל זה, זה כי אני חווה עכשיו תהליך של גמילה. לפני מספר חודשים נחתה עלי הבנה לגבי ההתייחסות הקומפולסיבית שלי לשוקולד, והחלטתי פשוט להפסיק עם זה. אז הפסקתי עם השוקולד, אבל ניתבתי את הדחפים למתוקים אחרים, כך שבפועל לא פתרתי הרבה. ואז, אחרי הרבה חושבים, הבנתי שזה לא ממש עושה לי טוב (אני לא מדברת על עוגיה פה וחתיכת עוגה שם), והחלטתי פשוט לחתוך עם כל המתוקים. זה נשמע מאוד דרסטי, ועבור רוב האנשים זה גם פתרון לא ממש נחוץ (כי מתקיים עבורם המושג "לאכול במידה"), אבל פשוט נחתה עלי ההבנה שאני לא יכולה להמשיך עם החוסר שליטה שלי בדברים הללו. כמו שיש אנשים שלא יכולים להפסיק לשתות אלכוהול ברגע שהם מתחילים, ככה אני עם מתוק. השיקולים שלי לא היו מענייני משקל (אני מתעמלת הרבה, אם כי מדי פעם הפציעה בי התהייה האם כשאהיה בת 70 עדיין אוכל להתעמל מספיק בשביל לקזז את כל הגודש הזה.), אלא יותר בשביל אנחת הרווחה שבחוסר התלות. בקיצור, זה היה לפני זמן מה, וכל התהליכים הללו יוצרים שלל מחשבות בעניין, אז חשבתי לפתוח את זה . ברור לי שאצל כל אחד זה בדרגה שונה, ולרוב כנראה בדרגה בלתי מזיקה, אבל האם גם אתם מוצאים את עצמכם לפרקים אוכלים כשהדחף לעניין היה רגשי (תסכולל ממשהו, או חשש, או אולי אפילו שמחה גדולה)?