אוכל ודיכאון.
אני מדוכאת רוב הזמן ויש לי בעיות רציניות עם אוכל... סוג של בולימיה בלי הקאות. יש לי עודף משקל (לא גדול מאוד, אבל קיים) שהעליתי בשנים האחרונות. עליתי 10 קילו בקצת יותר מחצי שנה, ולפני כמה חודשים הצלחתי להוריד 8, מאז העליתי 4 ואני כל הזמן און-אנד-אוף בדיאטות. אני חרדה מלהעלות עוד במשקל, וזה לא רק זה: אני פשוט לא מצליחה לאכול נורמלי. או שאני בדיאטה או שאני אוכלת בכמויות עצומות של אלפי קלוריות עד שיש לי בחילה ואני בכל זאת לא מקיאה. אני נגעלת מעצמי ברגעים האלה. לפעמים אני הולכת למכולת ופשוט קונה כמה דברים ואוכלת אותם בבית. אני מרגישה כל כך אומללה ברגעים האלה, אדם שלא ראוי שיחייה בכלל, אדם עלוב שאוכל ושאין לו שום סיבה לחיות. כשאני קונה את הדברים האלה במכולת אני תמיד נלחצת קצת מהאינטראקציה עם המוכר, שיזרוק איזה הערה לגבי אם אני הולכת לאכול את כל זה, אבל זה אף פעם לא קרה כי זה הכל בראש שלי, ואנשים שאין להם הפרעת אכילה (כמו המוכר, אני מניחה) לא ינסו לאתר בסביבתם סימנים להפרעות האלה. הייתי בטיפול פסיכולוגי שהפסקתי לפני חודש כי ראיתי שזה לא הולך לשום מקום ולא כל כך הייתה כימיה עם הפסיכולוגית, ההתנהגות שלי כלפי מזון הייתה גרועה גם בטיפול, אבל בתקופה האחרונה זה נהיה יותר גרוע. אתמול קניתי צנצנת של חמאת בוטנים (462 גרם), וחיסלתי אותה עד היום בערב. אני לא יודעת מה קורה לי, אני מסתכלת על הצנצנת הזאת ולא מצליחה לעכל (תרתי משמע) את זה שכל הממרח הצמיגי הזה תקוע לי בקיבה. לא פלא שאני מרגישה כולי מדוכאת וחסרת יכולת לזוז. רוב הזמן מהחיים שלי אני מול המחשב, אין לי תחביבים. חברים אמנם יש כמה, ואני משתפת במה שעובר עליי (חלק מהעליבות-חשיפת היתר לכל אדם שאני מכירה)... אבל אני לא ממש נפגשת עם אף אחד אחר הצהריים "סתם" כי לכל אחד יש את הלימודים והעבודה והדברים שהוא עושה, ולי ואין לי תחומי עניין ודברים שאני נהנית לעשות. נראה לי שאני לא נהנית מכלום. אני כל הזמן "מנדנדת" לאמא שלי שתעזור לי, וחשבתי ללכת לטיפול במרכז להפרעות אכילה.. אבל אני לא יודעת אם זה יעזור, כי אני חושבת שהבעיה העיקרית היא הדיכאון וחוסר היכולת למצוא חשיבות לחיים האלה, שום דבר לא נראה לי כמו מטרה מספיק חשובה כדי להתחיל לפעול. אני מרגישה כמו אדם מיותר לאנושות ורוצה כל כך הרבה פעמים למות... לאמא שלי נמאס ממני לפעמים כי אני לא עוזרת לה כשהיא צריכה, ואז היא נואמת לי במשך כמה דקות טובות לגבי כמה אני אדם אגואיסטי ומגעיל, ושאני לא ראויה שיעזרו לי כי אני לא עוזרת לאף אחד. היא צודקת ואני לא רוצה להעיק עליה עם הבעיות שלי, נראה לי שעדיף שאני ארקב בתוך החרא של עצמי ולא אנסה למצוא בכוח תירוצים לזה שאני בנאדם מסכן שצריך עזרה, כי כבר ניסיתי פסיכולוגים וזה לא עוזר... כנראה ששום דבר לא יעזור לי וחבל שאין בי את האנרגיה כדי לתכנן איזה מהלך התאבדות מוצלח. אני יודעת שכתבתי המון, כבר ניסיתי הכל ואני מיואשת. מקווה שתגובה כלשהי שלכם תפקח את עיניי. תודה מראש.
אני מדוכאת רוב הזמן ויש לי בעיות רציניות עם אוכל... סוג של בולימיה בלי הקאות. יש לי עודף משקל (לא גדול מאוד, אבל קיים) שהעליתי בשנים האחרונות. עליתי 10 קילו בקצת יותר מחצי שנה, ולפני כמה חודשים הצלחתי להוריד 8, מאז העליתי 4 ואני כל הזמן און-אנד-אוף בדיאטות. אני חרדה מלהעלות עוד במשקל, וזה לא רק זה: אני פשוט לא מצליחה לאכול נורמלי. או שאני בדיאטה או שאני אוכלת בכמויות עצומות של אלפי קלוריות עד שיש לי בחילה ואני בכל זאת לא מקיאה. אני נגעלת מעצמי ברגעים האלה. לפעמים אני הולכת למכולת ופשוט קונה כמה דברים ואוכלת אותם בבית. אני מרגישה כל כך אומללה ברגעים האלה, אדם שלא ראוי שיחייה בכלל, אדם עלוב שאוכל ושאין לו שום סיבה לחיות. כשאני קונה את הדברים האלה במכולת אני תמיד נלחצת קצת מהאינטראקציה עם המוכר, שיזרוק איזה הערה לגבי אם אני הולכת לאכול את כל זה, אבל זה אף פעם לא קרה כי זה הכל בראש שלי, ואנשים שאין להם הפרעת אכילה (כמו המוכר, אני מניחה) לא ינסו לאתר בסביבתם סימנים להפרעות האלה. הייתי בטיפול פסיכולוגי שהפסקתי לפני חודש כי ראיתי שזה לא הולך לשום מקום ולא כל כך הייתה כימיה עם הפסיכולוגית, ההתנהגות שלי כלפי מזון הייתה גרועה גם בטיפול, אבל בתקופה האחרונה זה נהיה יותר גרוע. אתמול קניתי צנצנת של חמאת בוטנים (462 גרם), וחיסלתי אותה עד היום בערב. אני לא יודעת מה קורה לי, אני מסתכלת על הצנצנת הזאת ולא מצליחה לעכל (תרתי משמע) את זה שכל הממרח הצמיגי הזה תקוע לי בקיבה. לא פלא שאני מרגישה כולי מדוכאת וחסרת יכולת לזוז. רוב הזמן מהחיים שלי אני מול המחשב, אין לי תחביבים. חברים אמנם יש כמה, ואני משתפת במה שעובר עליי (חלק מהעליבות-חשיפת היתר לכל אדם שאני מכירה)... אבל אני לא ממש נפגשת עם אף אחד אחר הצהריים "סתם" כי לכל אחד יש את הלימודים והעבודה והדברים שהוא עושה, ולי ואין לי תחומי עניין ודברים שאני נהנית לעשות. נראה לי שאני לא נהנית מכלום. אני כל הזמן "מנדנדת" לאמא שלי שתעזור לי, וחשבתי ללכת לטיפול במרכז להפרעות אכילה.. אבל אני לא יודעת אם זה יעזור, כי אני חושבת שהבעיה העיקרית היא הדיכאון וחוסר היכולת למצוא חשיבות לחיים האלה, שום דבר לא נראה לי כמו מטרה מספיק חשובה כדי להתחיל לפעול. אני מרגישה כמו אדם מיותר לאנושות ורוצה כל כך הרבה פעמים למות... לאמא שלי נמאס ממני לפעמים כי אני לא עוזרת לה כשהיא צריכה, ואז היא נואמת לי במשך כמה דקות טובות לגבי כמה אני אדם אגואיסטי ומגעיל, ושאני לא ראויה שיעזרו לי כי אני לא עוזרת לאף אחד. היא צודקת ואני לא רוצה להעיק עליה עם הבעיות שלי, נראה לי שעדיף שאני ארקב בתוך החרא של עצמי ולא אנסה למצוא בכוח תירוצים לזה שאני בנאדם מסכן שצריך עזרה, כי כבר ניסיתי פסיכולוגים וזה לא עוזר... כנראה ששום דבר לא יעזור לי וחבל שאין בי את האנרגיה כדי לתכנן איזה מהלך התאבדות מוצלח. אני יודעת שכתבתי המון, כבר ניסיתי הכל ואני מיואשת. מקווה שתגובה כלשהי שלכם תפקח את עיניי. תודה מראש.