"אמא אני רעב" זה שלב מוכר
שלא נגמר
חלק מבחינת הגבולות ממוקדת בגבולות שעת השינה, והפניה לאמא בשמה של הבטן המכרכרת היא פניה מצויינת, כי לרוב זה עובד. התלבטתי עם זה הרבה במשך השנים ובגדול אני נותנת לאכול (גם בחדר, גם על הספה בסלון ואם זה לא מיץ, אקטימל או מרק - אז גם במיטה עם מגש או על גבי מגבת מטבח). יע"ז חשוב להשתמש בכושר האבחנה האימהי, לדעת מתי זה "אמא אני רעב למתיחה קלה בשעות השינה" ומתי הילד באמת רעב. מה שאיפשר לי לעשות משהו בכיוון של כללי ושעות אוכל (והמעיט את תופעת ה"אני רעב" אחרי שכבו כבר האורות), זה ההכרה שהמאבק רק מנציח את...המאבק. אז נתתי כמה פעמים לאכול למרות שידעתי ש: 1. הילד לא סיים לאכול כחלק מבדיקת גבולות 2. לכן הוא
באמת רעב, אבל רעב בכוונת-מכוון ובתכנון מראש. במקביל הסדרתי באופן יותר קשיח את עניין ה"לא קמים מהשולחן עד שלא מרגישים שבאים" ו"אני לא אתן לאכול אחרי שמונה וחצי". כ"כ, אני מגישה רק בשעת האוכל - אח"כ, תיקח לבד. לאט לאט, זה הסתדר. הכללים ברורים לכולם. אוכלים בזמן. אם לא - לוקחים לבד אוכל. ואם רעבים לפני השינה, אוכלי לבד משהו קל ומצחצחים שוב שיניים, בלי לחרוג משעת כיבוי אורות. ועכשיו הכל מתחיל שוב עם רעות