אוכלת את עצמי
שלום לכולן אני כותבת כאן בפורום מאחר ולא מצאתי מקום שיכול לסייע לי, ולהיות לסבית בת אוטוטו 29, ומשוועת ליד מכוונת ולכתף ((למעט זו של אישתי) זה מקום ריק ובודד (ולא בגלל הנטיה המינית). חרא לי. כבר הרבה זמן, אני מרגישה שאין לי מזור. אני מטופלת בפרוזאק ובטיפול פסיכולוגי ואני נוטה לחשוב שזה רק חלק מהטיפול שאני יכולה לקבל. אני צריכה את החום האנושי של נשים ואנשים שאכפת להם מספיק כדי להטיח את האמת בפרצופי. אין לי כמעט חברים, ואלו שכן - הם חברים של אישתי וגם שלי..ואלו שלא נכנסי םקטגוריה הזו הם אנשים שהשלכתי מעליי, כשחשבתי שהם עומדים לעשות את אותו הדבר בדיוק. ניסיתי להתקרב לנשים נוספות ואנשים נוספים בתקווה שיווצר קשר אמיתי וקרוב, אבל זה מפחיד אותי מדי. אני נמצאת במקום נורא בו מהרגע שאני קמה ועד הרגע שאני הולכת לישון אני חושבת על אוכל - מה לבשל היום, מה לאכול היום וחוזר חלילה. לא מפסיקה לחשוב על זה. אני נאבקת במשקל שלי (20-25 קילו ממה שהייתי רוצה, ואני לא מצליחה ללהביא את עצמי להפסיק לאכול, או לחשוב על אוכל. אני חושבת שעברתי את הרמה הסבירה שבה מתעסקים באוכל. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא דיכאון, אלא ריקנות ובדידות. וגם זה לא מקום טוב להיות בו, בעיני. ואוו יש כל כך הרבה שיט בתוכי... אני מבוננת בדף בו אני מקלידה ונבוכה לגלות שכמה שכבר כתבתי לא מתחיל אפילו לגרד את הבעיה.
שלום לכולן אני כותבת כאן בפורום מאחר ולא מצאתי מקום שיכול לסייע לי, ולהיות לסבית בת אוטוטו 29, ומשוועת ליד מכוונת ולכתף ((למעט זו של אישתי) זה מקום ריק ובודד (ולא בגלל הנטיה המינית). חרא לי. כבר הרבה זמן, אני מרגישה שאין לי מזור. אני מטופלת בפרוזאק ובטיפול פסיכולוגי ואני נוטה לחשוב שזה רק חלק מהטיפול שאני יכולה לקבל. אני צריכה את החום האנושי של נשים ואנשים שאכפת להם מספיק כדי להטיח את האמת בפרצופי. אין לי כמעט חברים, ואלו שכן - הם חברים של אישתי וגם שלי..ואלו שלא נכנסי םקטגוריה הזו הם אנשים שהשלכתי מעליי, כשחשבתי שהם עומדים לעשות את אותו הדבר בדיוק. ניסיתי להתקרב לנשים נוספות ואנשים נוספים בתקווה שיווצר קשר אמיתי וקרוב, אבל זה מפחיד אותי מדי. אני נמצאת במקום נורא בו מהרגע שאני קמה ועד הרגע שאני הולכת לישון אני חושבת על אוכל - מה לבשל היום, מה לאכול היום וחוזר חלילה. לא מפסיקה לחשוב על זה. אני נאבקת במשקל שלי (20-25 קילו ממה שהייתי רוצה, ואני לא מצליחה ללהביא את עצמי להפסיק לאכול, או לחשוב על אוכל. אני חושבת שעברתי את הרמה הסבירה שבה מתעסקים באוכל. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא דיכאון, אלא ריקנות ובדידות. וגם זה לא מקום טוב להיות בו, בעיני. ואוו יש כל כך הרבה שיט בתוכי... אני מבוננת בדף בו אני מקלידה ונבוכה לגלות שכמה שכבר כתבתי לא מתחיל אפילו לגרד את הבעיה.