התלבטתי עם להגיב
החלטתי שכן ואני חייב את זה. דבר ראשון נתחיל מהביקורת - ברור שהכותבת נהנת להשתלח. ברור שהיא מנסה בצורה הכי מתנשאת ומלאכותית לקטול. אבל (ידעתם שיבוא אבל נכון?), 51 אחוז באמת באים מקרקע מתיימרת. את אבי ואבי אני מכיר מימי הראשון בסצנה, למעשה אני חב להם הרבה על קבלת הפנים והחיבוק שהם חיבקו אותי מהיום הראשון שדיברנו כשהם הופתעו שיש עוד מישהו ששומע את כל הדברים המחתרתיים האלה. יכול להיות שאחרי שאסיים להגיד את דברי הם יקללו אותי בלב ולא ירצו לדבר איתי, אבל כנות זו אחת מהתכונות שהופכות אותי למי שאני ואני לא חושב שמגיעה להם פחות כנות מכל אלבום היפ-הופ אחר שיצא בארץ ועבר לי באוזניים. ואחרי ההקדמה הארוכה והייתכן משעממת, הנה דעתי על האלבום. מדובר באלבום שמצהיר המון הצהרות עוד לפני שהתחלת להאזין לו, בזה כותבת הביקורת צודקת לגמרי. בנוסף מדובר באלבום של חבר'ה שעושים סטייל היפ-הופ שאני אקרא לו "היפ-הופ מתחכם". בתור מי שמקשיב ל"היפ-הופ מתחכם" עוד מהזמן שהז'אנר היה בחיתוליו והספיק לחטוף כבר את הג'עננה מכל מני אנטיקונים למיניהם אני יכול להודות לאל שלפחות לא מדובר באלבום אוונגארדי סטייל Dose-One ויותר באלבום ששואב את השראותיו מהתחכמויות סייג' פרנסיסות. אם יש מישהו שהארכיון שואבים ממנו (בעיקר אבי הגדול) השראה שניתן לשמוע ולקרוא בטקסטים שלהם זה ס'ייג. את זה שטאבו רוצה להיות סלאג הישראלי אני יודע עוד מהימים ששמעתי כל מני סקיצות שלו בבמה חדשה. אין לי מושג מי צ'ה הישראלי מנסה להיות, יש שיגידו שזה דווקא טוב. אני בעיקר אציין שזה אומר שהוא לא השאיר על זכרוני שום משפט או משהו שלא שכחתי אחרי שנייה וחצי ולכן הוא אינו זכור לטובה או לרעה. הבעיה הגדולה עם טאבו כמו עם הארכיון באלבום הזה שהם מצליחים לעצבן אותי מכמה בחינות. נתחיל מהפלצנות. אוי כמה פלצנות. אם ס'ייג מצליח לגרום לזה להישמע כנה, החבר'ה פה לא מצליחים. לי זה נשמע בעיקר כמו נסיונות להתחכם במשקל קלקר על הפקות סינטי שבעיקר דורכות על העצבים ונשמעות כמו משהו שמסיקה היה משאיר במגירה. מצאתי באלבום הזה שיר אחד שיחסית אהבתי והוא "4 ראפרים" למרות הפזמון (שאני מסכים עם כותבת הביקורת, שמעצבן). הוורסים שם די נחמדים, אגו של חנונים כשהוא עשוי טוב על הביט הנכון בהחלט לוקח. "השיר עם הפסנתר" הוא דוגמא הפוכה שעושה חשק שיגיעו כבר לפזמון. מבחינת פלואו, מלבד טאבו שמפליא בשיפור פלואו משמעותי מהאלבום האחרון שלו לא התרשמתי במיוחד. אומנם אבי הגדול בהחלט שיפר את הזרימה שלו אבל עדיין גם הוא וגם הקטן (וגם צ'ה) נשמעים תקועים ולא זורמים. אין אנרגייה מטורפת, הדיקצייה טובה אבל הפרייזינג מונוטני, והליריקס, אויש, כל כך הרבה יומרה. באמת שניסיתי למצוא נקודת אור, אבל לא מצאתי. בתור חובב אנדרגרואנד ידוע אני שמעתי המון דברים בסגנון דומה ל - 51%. חבל שהארכיון לא מוציאים את הסולו שלהם כי מהסמפלר הוא נשמע לי פי מאה יותר טוב, עם ביטים יותר נעימים לאוזן וליריקס קצת יותר מאוזנים ומעניינים. אין לי הרגשה של סופר גרופ במקרה הזה, אלא של קבוצה של ראפרים מתחכמים שהערך שלהם כשלם הוא בסופו של דבר פחות מהערך שלהם כיחידים. המוצר הסופי משאיר אותי בלי שום דבר ממשי בסיום האזנה, קצת כמו לאכול פריכיות אורז כשאתה רעב, אחרי 5 דקות כבר שכחת שאכלת אותם.
