פושע מחשבתי
New member
אוהב את הגוף שלה...
חבר`ה לא להילחץ, זה לא סיפור אמיתי… בכל מקרה אז ככה: יש ילדה בשכבה שאני מת עליה, יש לה גוף פצצה ופנים של מלאך, היא מחייכת ומחממת לי את הלב עם השיניים הזוהרות שלה והעיניים שמתכווצות ועושת לי חשק לחבק אותה. אז יום אחד באתי אליה ביציאה דוחקנית כזאת והיא הסמיקה וענתה לי בציניות שובבה כזאת, ומאז אנחנו ביחד. כל יום נוסעים ביחד באוטובוס, כל ערב מדברים שעה בטלפון, ובהפסקות אנחנו פשוט מחוברים בחיבוקים ונשיקות כל הזמן. הוא הגבר היחיד שממלא את החסר שבחיי, הוא משלים אותי, כשאני מחבקת אותו אני יודעת שאנחנו שייכים אחד לשני. בכלל, מאז שראיתי אותו לראשונה ידעתי שהוא הדבר הכי טוב שיכול להיות לצידי בעת צרה, פשוט לחייך אלי עם החיוך המתוק שלו ולשים זרועותיו סביב מותני, אני אף פעם לא אהיה לבדי, תמיד הוא יחמם את הסביבה הקרה שסביבי. ביום חמישי בשעה חמש אחה``צ התפוצץ רימון באזור מלא עוברי אורך בנתניה, כנראה שפספס את המטרה. המצב: הרוגה אחת וארבעה פצועים. אחד אנוש, שני פצועים בינוני ואחד קל. הוא ירד על ברכיו, הביט לי בעיני, ואסף את איברי שהתפזרו מסביב לבטני המרוצצת. הוא שם אותם בפנים, וניסה בכל הכוח לסגור את החתך, כאילו מדובר בשקית מצרכים שנפלה ופשוט צריך לקשור ולהמשיך ללכת. הוא לא חייך את החיוך המתוק שלו, אלא בכה כמו תינוק. אפילו עדיין כשעיניי היו פקוחות והייתי מודעת לכל מה שקורה סביבי. הוא לא היה לצידי בעת צרה, הוא פשוט בכה על אובדנו שלו, ואפילו לא ניסה לנחם. איזה אגואיסט!!!!
חבר`ה לא להילחץ, זה לא סיפור אמיתי… בכל מקרה אז ככה: יש ילדה בשכבה שאני מת עליה, יש לה גוף פצצה ופנים של מלאך, היא מחייכת ומחממת לי את הלב עם השיניים הזוהרות שלה והעיניים שמתכווצות ועושת לי חשק לחבק אותה. אז יום אחד באתי אליה ביציאה דוחקנית כזאת והיא הסמיקה וענתה לי בציניות שובבה כזאת, ומאז אנחנו ביחד. כל יום נוסעים ביחד באוטובוס, כל ערב מדברים שעה בטלפון, ובהפסקות אנחנו פשוט מחוברים בחיבוקים ונשיקות כל הזמן. הוא הגבר היחיד שממלא את החסר שבחיי, הוא משלים אותי, כשאני מחבקת אותו אני יודעת שאנחנו שייכים אחד לשני. בכלל, מאז שראיתי אותו לראשונה ידעתי שהוא הדבר הכי טוב שיכול להיות לצידי בעת צרה, פשוט לחייך אלי עם החיוך המתוק שלו ולשים זרועותיו סביב מותני, אני אף פעם לא אהיה לבדי, תמיד הוא יחמם את הסביבה הקרה שסביבי. ביום חמישי בשעה חמש אחה``צ התפוצץ רימון באזור מלא עוברי אורך בנתניה, כנראה שפספס את המטרה. המצב: הרוגה אחת וארבעה פצועים. אחד אנוש, שני פצועים בינוני ואחד קל. הוא ירד על ברכיו, הביט לי בעיני, ואסף את איברי שהתפזרו מסביב לבטני המרוצצת. הוא שם אותם בפנים, וניסה בכל הכוח לסגור את החתך, כאילו מדובר בשקית מצרכים שנפלה ופשוט צריך לקשור ולהמשיך ללכת. הוא לא חייך את החיוך המתוק שלו, אלא בכה כמו תינוק. אפילו עדיין כשעיניי היו פקוחות והייתי מודעת לכל מה שקורה סביבי. הוא לא היה לצידי בעת צרה, הוא פשוט בכה על אובדנו שלו, ואפילו לא ניסה לנחם. איזה אגואיסט!!!!