אוהבת ומיואשת
אנחנו גרים יחד. בזוגיות. פחות משנה. עברתי אליו לפני כשלושה חודשים ולא כי הוא הכי רצה אלא כי הנסיבות התאימו, לי. הוא התחיל עבודה חדשה לפני חצי שנה והוא עצבני, לחוץ, כועס, עצוב ורק לפעמים שמח. שעות העבודה שלו ארוכות ועומס של ישיבות ולחצים זה בערך הלו"ז שלו. הוא כבר כמה זמן חוזר הביתה גמור וזורק לאוויר "אין לי חיים" בערך אחת לשעה. ואני? אני מקשיבה, מנסה לתת עצה טובה מידי פעם כדי לתת הרגשה טובה, משתדלת שארוחת ערב תהיה מוכנה לכשיבוא, מנסה להיות סובלנית וקשובה לכאביו. אבל לא תמיד. לפעמים הכעס משתלט עלי, לפעמים בא לי להגיד לו שילך לישון עם העבודה שלו, לפעמים בא לי לצרוח כי כואב לי. כי אני לבד. כי חסרה לי שיחת הטלפון ממנו באמצע היום, שיחה אחת שבה הוא מדבר איתי ורק איתי ולא איתי ועוד שלושים אנשים מסביב, שיחה שלא תגמר אחרי 2 דקות והוא יגיד לי "דקה אני חוזר אליך" וישכח אותי.
אני אוהבת אותו. אוהבת עד לפעמים הנשמה שורפת לי מאהבה. אוהבת עד שמוכנה להקריב את עצמי בשבילו. אוהבת עד ששוכחת שגם אני פה.
"מגיע לי יותר" אני אומרת לפעמים, בשקט, לבד. אבל משתוקקת לראות אותו בסוף היום.
והוא? הוא מתכנס לעצמו, הוא הולך לישון בלעדיי, הוא עצוב בדיוק כמוני כי הוא יודע שהוא לא מצליח. הוא לא מצליח להיות כל מה שהוא רוצה להיות, ולעשות את כל מה שהוא רוצה לעשות, ולתת את כל מה שהוא יכול לתת.
אז עכשיו צפויים לי כמה ימים של שתיקה, כואבת, שורפת. בדיוק כמו האהבה שלי אליו
אנחנו גרים יחד. בזוגיות. פחות משנה. עברתי אליו לפני כשלושה חודשים ולא כי הוא הכי רצה אלא כי הנסיבות התאימו, לי. הוא התחיל עבודה חדשה לפני חצי שנה והוא עצבני, לחוץ, כועס, עצוב ורק לפעמים שמח. שעות העבודה שלו ארוכות ועומס של ישיבות ולחצים זה בערך הלו"ז שלו. הוא כבר כמה זמן חוזר הביתה גמור וזורק לאוויר "אין לי חיים" בערך אחת לשעה. ואני? אני מקשיבה, מנסה לתת עצה טובה מידי פעם כדי לתת הרגשה טובה, משתדלת שארוחת ערב תהיה מוכנה לכשיבוא, מנסה להיות סובלנית וקשובה לכאביו. אבל לא תמיד. לפעמים הכעס משתלט עלי, לפעמים בא לי להגיד לו שילך לישון עם העבודה שלו, לפעמים בא לי לצרוח כי כואב לי. כי אני לבד. כי חסרה לי שיחת הטלפון ממנו באמצע היום, שיחה אחת שבה הוא מדבר איתי ורק איתי ולא איתי ועוד שלושים אנשים מסביב, שיחה שלא תגמר אחרי 2 דקות והוא יגיד לי "דקה אני חוזר אליך" וישכח אותי.
אני אוהבת אותו. אוהבת עד לפעמים הנשמה שורפת לי מאהבה. אוהבת עד שמוכנה להקריב את עצמי בשבילו. אוהבת עד ששוכחת שגם אני פה.
"מגיע לי יותר" אני אומרת לפעמים, בשקט, לבד. אבל משתוקקת לראות אותו בסוף היום.
והוא? הוא מתכנס לעצמו, הוא הולך לישון בלעדיי, הוא עצוב בדיוק כמוני כי הוא יודע שהוא לא מצליח. הוא לא מצליח להיות כל מה שהוא רוצה להיות, ולעשות את כל מה שהוא רוצה לעשות, ולתת את כל מה שהוא יכול לתת.
אז עכשיו צפויים לי כמה ימים של שתיקה, כואבת, שורפת. בדיוק כמו האהבה שלי אליו