אודיסאוס בארץ המתים

עדיה222

New member
אודיסאוס בארץ המתים

בהמשך להליכתו של האב השכול אל "שם", עלה בדעתי לקרוא את תיאור ארץ המתים באודיסאה. אני קוראת ומעתיקה קצת להלן: תרגום - אהוביה כהנא, הוצאת כתר


"משחיליתי [מספר אודיסאוס] את פני עדת המתים בתפילות ונדרים, אחזתי בכבשים, שיספתי את צווארם, ובשוחה [קודם אודיסאוס כרה שוחה ונסך בה נסך חלב, דבש, יין מתוק ומים ועליהם זרה גריסים לבנים] זרם ענן כהה של דם. ורוחות המתים - אנשים שאינם עוד - נקהלו ועלו מארבוס, השאול. כלות ובחורים, זקנים בלים ובתולות רכות אשר האבל עוד רענן בליבן, וכן גברים רבים אשר הוכו בחניתות ארד, נפלו בקרב, ושריונם טובל בדם. כל אלה נקבצו בצווחת בלהות מכל עבר אל השוחה. אימה חיוורת אחזה בי [...].

[...] אז באה רוח אמי-המתה, בתו אאוטוקליקוס האדיר, אמי אנטיקליאה. היא עדיין היתה בחיים כשעזבתי אותה, עם צאתי לאיליוס הקדושה. בכיתי בראותי אותה, ליבי נכמר, אך אפילו כך, למרות סבלי הקשה, לא הנחתי לה להתקרב אל הדם בטרם אחקור את טיריסיאס.
אז באה רוח טיריסיאס התיבאני, ובידה מטה זהב, והנביא הכיר אותי ואמר: "אודיסאוס בן לארטס, נצר-זאוס, איש-התחבולה, למה זה אומלל, עזבת את קרני השמש ובאת לחזות במתים בארץ שאין-בה-חמדה? [...]"
 

mykal

New member
בראש שלי דוקא יש

חמדה בארץ המתים--
בראש שלי יש שם שלוה אינסופית, לא כואב,
לא כועסים, לא מדברים בקול, ואולי בכלל אין צורך בדבור.
בארץ המתים--הנשמה מזוככת. הגוף כבר לא משנה, אם אני גבוה/נמוך/יפה/צעיר,
שם כולם שוים.

הלכתי לראות את אבא לפני הקבורה,
היה כ"כ נינוח, כ"כ יפה. נרגעתי כשנפרדתי, אני לארץ החיים (הקשים, המסובכים)
והא לארץ המתים. כן מקוה שיש שם ארץ חמדה.
 

אשבל1

New member
טקסט קשה (תרתי משמע )

מה את חשה לגבי "ארץ המתים" כשאת קוראת את הטקסט הזה? קצת כמו לחטט בפצע, ולגרום לו לדמם, לא?
 

עדיה222

New member
התפיסה הזאת של ארץ המתים

דווקא נראית לי "נכונה";
התמונה הזאת, של קהל המתים שמתאסף, עוד ועוד מתים שבאים לשתות מהדם של
הקורבנות שאודיסאוס הקריב ומילא בהם את השוחה - היא איומה.
בהמשך אודיסאוס מנסה לדבר עם אמא שלו, אבל היא לא מכירה אותו. והנביא תרסיאס אומר לאודיסאוס שעד שאמו לא תשתה מהדם, היא לא תוכל לדבר איתו דברי-אמת.

אני מבינה את תאוות המתים אל הדם של הקורבנות כתאווה לחיים. הדם הוא החיים.
התמונה משקפת את הרעיון שהמוות הוא רע מאוד. החיים טובים, המוות הוא רע.
זה בהחלט הולם את התפיסה שלי על המוות. המוות ממש ממש לא טוב.
אני זוכרת את התמונה הפנימית שהיתה לי ביממה הראשונה אחרי מות אבי: הלכתי ברחוב
וחשבתי - הוא לא יראה את האור הזה שאני רואה. ולא לראות את האור - זה היה בעיניי
הדבר הכי מייצג את מצב המוות.
 
למעלה