אובדת עיצות....

[סף40]

אובדת עיצות....

לא מצליחה להתמודד עם עצם המחשבה על מטפלת חדשה.
המצב לא משתפר.
פסיכיאטר?
אישפוז?
או אולי.......

 

[נעמי טאובר]

ספרי לנו עוד, נסתכל ביחד על המחשבה שכה מרתיעה

שלום לך סף 40
מה את מדמיינת שכה קשה להתמודדות אפילו במחשבה? האם אין מחשבות של תקווה על מטפלת טובה? אולי דרך עינים של מישהי חדשה תוכלי לראות עוד צדדים בעצמך ולחוש מובנת בצורה יותר עשירה? נוספת?
גם פסיכיאטר זה רעיון טוב, ואם הדיכאון גובר- אשפוז יכול להיות מקום מפלט להרגע ולחוש מוגנת מהחלק שבך שמוכן להתאכזר לחיוניות שלך.

 

[פנתרית סגולה]

סף...... תיזהרי מפסיכיאטרים. אשפוז? בי"ח כזה

הוא בית סוהר . יחס הצוות רע עד אדיש. הסביבה החברתית - חולי נפש. ביניהם כמה בלתי נעימים מאד, יש אלימים, יש מנותקים לגמרי.
&nbsp
פסיכולוגית משהו אחר לגמרי. כמובן טובה. את חלק מהקהילה, סביבה שפויה. המטפלת לא מתווה עלייך סטיגמה.

 

[סף40]

תודה פנתרית

חשבתי על זה.
ומבחינת פסיכולוגית.....
כיוון שכל כך נפגעתי מהפסיכולוגית שלי.
וכיוון שנמצאית במצב כל כך רגיש ופגיע עכשיו
קשה לי אפילו לחשוב על בניית קשר טיפולי חדש
על פתיחת הלב
על פתיחת הנפש
על בניית אמון

לכן לא מתחילה אפילו לחפש
וקשה.
כל כך קשה.
הלבד.....

 

[פנתרית סגולה]

קשה לקרוא. עצוב.

מוכנה לכתוב לנו מדוע את לבד?
רובנו נמצאות במצב הזה. אפילו הנשואות. אז נתמוך זו בזו, מנסיוננו.
סף, אולי תפני לטיפול, בעוד זמן, לנעמי או לתמר? כל אחת מהן מצטיירת כבעלת מקצוע חכמה ואמפתית.

 

[תמר דגן 1]

פסיכולוג, פסיכיאטר או אשפוז

סף40 יקרה

את מבטאת כאן מידי פעם כאב עצום, עד כדי רצון לפגוע בעצמך על מנת להפסיק את הכאב הבלתי נסבל הזה, ובמקביל חוסר אמון בפסיכולוגים.
אפשר כמובן להבין את חוסר האמון, לאור נסיונך העגום עם מטפלת שפגעה בך כל כך.
האלטרנטיבה שאת שוקלת, היא לפוגע בעצמך בפגיעת אל חזור, על מנת שלא להפגע שוב, אולי, מפסיכולוגית? פגיעה שכזו, כואבת ככל שתהיה - ניתנת לתיקון. פגיעה בעצמך אינה ניתנת לתיקון. היא פתרון סופי לבעיה זמנית, גם אם מתמשכת, וגם אם בלתי נסבלת.
טיפול פסיכולוגי הוא תהליך מתמשך. לדעתי הכרחי עבורך.
טיפול תרופתי, היכול להינתן רק על ידי פסיכיאטר, הוא עזרה ראשונה. להפחית דכאון, עד שתהליך הטיפול הפסיכולוגי יקל משמעותית את הרגשות הכואבים ובעיקר את המחשבות האבדניות.
אשפוז - אם אינך מטופלת רגישת או תרופתית, או אם למרות הטיפולים הניתנים בקהילה, את עדיין מוצפת מחשבות אבדניות - רק כדי להגן עליך עד יעבור הגל.
אין ספק שאשפוז פסיכיאטרי כשלעצמו הוא חוויה קשה מאוד. הוא מוצא אחרון. בהחלט לא מומלץ, אלא אם אין ברירה. אין ברירה, כאשר אינך מצליחה לשמור על עצמך, כאשר אינך בטוחה שברגע הבא תשלטי בדחף.
בוודאי שעדיף אם תצליחי להתגבר על הפחדים המוצדקים, לתת אמון, ולהכנס לתהליך טיפולי מייטיב.

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!!

 

[סף40]

תודה תמר

השאלה / בעייה היא....
כיצד מתגברים / עוברים את המחסום הזה?
כיצד הצד החושב והמודע גובר על הצד הרגשי?
כיצד צוברים מספיק אומץ ואמון כדי לחזור למסלול טיפולי?
שכמובן משלושת האופציות .... הטיפול הפסיכולוגי הוא בעל העדיפות הראשונה .

 

[נעמי טאובר]

איך צוברים מספיק אומץ ואמון כדי לחזור למסלול הטיפולי

שלום לך סף 40
נשארת בחוויה עזה וברורה שהפסיכולוגית הכזיבה אותך קשות. זה צובע עבורך את המחשבות על כל פסיכולוגית בעתיד, ועל כך חבל. כאן כדאי להשקיע מאמץ בבירור והפרדה בין צרכיך, ותחושותיך לבין אפשרויות מציאותיות.
במציאות יש הבדלים, לעתים גדולים, בין מטפלים במידת זמינותם בין פגישות, בין אם בגלל תפיסתם העקרונית ובין אם בגלל נסיבות של עומס בזמן נתון (יש כאלה שאינם מאפשרים שום קשר פרט לפגישות למעט הודעות, אחרים מאפשרים גמישות במקרה הצורך ברמות שונות) למדת משהו על רמת הצורך שלך בהיענות מיידית או קרוב לכך, ובהיענות לא שגרתית במצבי חירום (כמו אישפוז רפואי) . ייתכן שכדאי להעלות את הנושא בפגישה ראשונה עם הפסיכולוגית ולשמוע את תגובתה. פסיכולוגית טובה עבורך תהיה כזו שלא תבטיח לך שלא תתאכזבי אף פעם, אלא תגלה הבנה לחוויה שעברת, ותשתף אותך במה מקובל ואפשרי מבחינתה במצבי חירום או צורך שחורג מהמסגרת הרגילה של פגישות בקליניקה, ומה טווח ההמתנה שכדאי לקחת בחשבון למענה בין פגישות וכדומה. . תוכלי אז לבדוק עם עצמך אם זה נותן תחושה טובה יותר של נכונות ללכת לקראתך. עצם האפשרות לדבר בגלוי מראש על תסריט שכזה עשויה לתת לך הרגשה שאת לא נכנסת לאיזור סכנה להישנות של חוויה טראומטית, ושיש לך כוח ויכולת לזהות את צרכיך ולבטא אותם בקשר, וזה מעלה את הסיכוי שתקבלי מענה. ושהחוויה בטיפול החדש תהיה של מקום בטוח (וצריך לזכור שאף פעם אין מילוי מושלם של צרכים ומשאלות, עדיין אפשר לקוות שזה יהיה מספיק טוב) . ייתכן שהתשובות שתקבלי לא יספקו ותרצי לבדוק פסיכולוגית אחרת- גם זו יכולה להיות עמדה של כוח, ושל התחזקות.

מה דעתך?

 

[סף40]

תודה נעמי

חומר למחשבה.....
אהבתי את ההצעה ואת קו המחשבה.
לרוב (לפחות מקווה כך) אין לי ולא היה לי צורך בשיח בין הפגישות.
קרה מה שקרה וציפיתי למעט יחס.
שוב מציינת משלוש פגישות שבועיות לאפס לתקופה של מס' חודשים וללא שיחות טלפוניות ומיסרונים.
אני חושבת שניתן להבין את גודל הפגיעה והאכזבה.
ואת גודל החשש מיצירת קשר חדש.

אבל כפי שרשמתי בהתחלה....אהבתי את קו המחשבה.
תיאום ציפיות זה כנראה שורש הטיפול.