אובדן ללא שכול....
אולי זה לא בדיוק הפורום המתאים, אבל זה המקום בו נמצאים אנשים ש"מרגישים" ושליבם פתוח – גם אם הסיבה לפתיחה זו היא סוג של קריעה! ואני רוצה לבָכות היום את האמא שלא היתה לי מעולם.... ולא כי נולדתי יתומה.... ולא כי התיימתי בגיל צעיר היא חיה וקיימת (עד 120) והיא תפקדה כאמא שלי כל החיים... גם היום – כאילו לא ה"כאילו" של הצעירים – אלא כאילו במובן כביכול.... כי היא לא היתה אמא באמת.... כי כל מה שהיה חשוב זה: "מה יגידו במכולת" או השכנים.... או כל אדם אחר בעולם – כולם היו חשובים יותר ממני – מהרגשות שלי כי איך אנחנו נראים/נשמעים/מצטיירים כמשפחה – זה הרבה יותר חשוב מרגשותיה/רצונותיה/מחשבותיה של ילדה בת 5.... או 10.... או 12.... וכך הלאה עד גיל 19 – עד שברחתי אל זרועותיו של הגבר הראשון שאהב אותי והתחתנתי איתו, כנראה משום שזה היה המוצא היחידי! כי לחיות מחוץ לבית – ללא נישואין – ל"בת טובים"?!?!? – לא נשמע כדבר הזה אבל אני סוטה מהענין החשוב יותר עבורי כרגע – וזה לשפוך את כל הלכלוך הזה החוצה!!! אז אני מבכה היום אובדן של משהו שהייתי זכאית לו – מעצם בריאתי,מעצם הגעתי לכאן – ולא זכיתי לו – מעולם! והמשהו הזה נקרא הורים דואגים באמת – לנשמה שלי – לרגשות שלי לא לדברים ה"טכניים" של אוכל-בגדים-בריאות-השכלה "נכונה"- וכו´ כי כשאני קוראת את מכתבה קורע הלב של ליאת לביתה – נקרע לי הלב ולא רק עבור שתיהן..... גם עבורי – שלא ידעתי מעולם לכתוב דבר כזה לילדי כי בין הציצים שלי – יש אבן!!! ואני מגיעה לכאן –לפורום הזה מזה מספר חודשים ו"נצמדת" לאחת מהצד, לליאת, ולכל האחרים (סליחה שאני לא זוכרת כרגע שמות – אני בתוך הבלגן האישי) – נצמדת אליכם – כדי ללמוד! אלוהים.... ללמוד משהו שהיה צריך להיות מובן מאליו.... ללמוד משהו שאחרים גדלים עליו ומקבלים אותו כמובן מאליו, כי זה מה שהם קיבלו בבית, מהוריהם.... ואני שקיבלתי "חוקים" "מסגרות" עשי ויותר מזה – אל תעשי!!! כך גדלתי – כך העברתי הלאה.... ילדים שלי.... סליחה!!! סליחה שלא הוארתי קודם לכן.... איך אוכל אי פעם לפצות אתכם שולחת מבלי לקרוא ו.... תודה על ההקשבה!
אולי זה לא בדיוק הפורום המתאים, אבל זה המקום בו נמצאים אנשים ש"מרגישים" ושליבם פתוח – גם אם הסיבה לפתיחה זו היא סוג של קריעה! ואני רוצה לבָכות היום את האמא שלא היתה לי מעולם.... ולא כי נולדתי יתומה.... ולא כי התיימתי בגיל צעיר היא חיה וקיימת (עד 120) והיא תפקדה כאמא שלי כל החיים... גם היום – כאילו לא ה"כאילו" של הצעירים – אלא כאילו במובן כביכול.... כי היא לא היתה אמא באמת.... כי כל מה שהיה חשוב זה: "מה יגידו במכולת" או השכנים.... או כל אדם אחר בעולם – כולם היו חשובים יותר ממני – מהרגשות שלי כי איך אנחנו נראים/נשמעים/מצטיירים כמשפחה – זה הרבה יותר חשוב מרגשותיה/רצונותיה/מחשבותיה של ילדה בת 5.... או 10.... או 12.... וכך הלאה עד גיל 19 – עד שברחתי אל זרועותיו של הגבר הראשון שאהב אותי והתחתנתי איתו, כנראה משום שזה היה המוצא היחידי! כי לחיות מחוץ לבית – ללא נישואין – ל"בת טובים"?!?!? – לא נשמע כדבר הזה אבל אני סוטה מהענין החשוב יותר עבורי כרגע – וזה לשפוך את כל הלכלוך הזה החוצה!!! אז אני מבכה היום אובדן של משהו שהייתי זכאית לו – מעצם בריאתי,מעצם הגעתי לכאן – ולא זכיתי לו – מעולם! והמשהו הזה נקרא הורים דואגים באמת – לנשמה שלי – לרגשות שלי לא לדברים ה"טכניים" של אוכל-בגדים-בריאות-השכלה "נכונה"- וכו´ כי כשאני קוראת את מכתבה קורע הלב של ליאת לביתה – נקרע לי הלב ולא רק עבור שתיהן..... גם עבורי – שלא ידעתי מעולם לכתוב דבר כזה לילדי כי בין הציצים שלי – יש אבן!!! ואני מגיעה לכאן –לפורום הזה מזה מספר חודשים ו"נצמדת" לאחת מהצד, לליאת, ולכל האחרים (סליחה שאני לא זוכרת כרגע שמות – אני בתוך הבלגן האישי) – נצמדת אליכם – כדי ללמוד! אלוהים.... ללמוד משהו שהיה צריך להיות מובן מאליו.... ללמוד משהו שאחרים גדלים עליו ומקבלים אותו כמובן מאליו, כי זה מה שהם קיבלו בבית, מהוריהם.... ואני שקיבלתי "חוקים" "מסגרות" עשי ויותר מזה – אל תעשי!!! כך גדלתי – כך העברתי הלאה.... ילדים שלי.... סליחה!!! סליחה שלא הוארתי קודם לכן.... איך אוכל אי פעם לפצות אתכם שולחת מבלי לקרוא ו.... תודה על ההקשבה!
