ולמי שמעוניין, הנה כתבת סיכום היומן מסע שלי
המסע בעקבות נווה המדבר הטוב בעולם. סער אורון מספר כיצד נסע לממלכה הבריטית במיוחד כדי לראות בהופעה חיה את האלילים הבריטים שלו – אואזיס – שגם חוזרים לכותרות עם אלבום חדש. לפני שאני מתחיל לשפוך שלל חוויות רב גוניות ורוקנרוליות, הרשו לי לפתוח עם "איך כל זה בכלל התחיל?": הכל התחיל ביום רגיל של כיתה ז', חצי שנה לפני גיל המצווה, וכמו בכל שבוע, היה לי שיעור גיטרה. המורה, כמדי שיעור, הציג בפני אקורדים של שירים חדשים אותם נלמד בשיעור, שניהם של אותה להקה. "אואַזיס", הוא אמר, ואני בבושה קלה עניתי בסירוב. אז עוד לא ידעתי ששני השירים הללו יהיו בעלי משמעות גדולה בחיי. שני השירים שלמדתי הם 2 מלהיטיה הגדולים של אותה "אואַזיס" (שלימים אבין שזה בכלל 'אואֶזיס', או 'אואֶסיס', אם לדייק): Wonderwall ו-Don't Look Back In Anger. באותה תקופה לא ידעתי כמעט כלום על התפתחות המוזיקה, סגנונות מוזיקליים, אבות הרוק וכד' – בסך הכל ילד ממוצע בן 12 שכל המוזיקה הטובה שהוא הכיר הסתכמה במספר מצומצם של מוזיקאים ישראלים והביטלס. אבל אואזיס היו משהו שונה, משהו מיוחד שתפס אותי מהרגע הראשון. ואז הגיע קיץ 2005, כבר הייתי שנה וחצי לאחר ההיכרות הקצרה עם אואזיס באותו שיעור גיטרה מיתולוגי, כבר הספקתי להחליף את המורה לגיטרה, כבר הספקתי לשמוע עוד רוק, וכבר הספקתי קצת לשכוח מאואזיס. אז מה בעצם היה כל כך מיוחד בקיץ 2005? ובכן, באותו קיץ טסתי לחופשה משפחתית בארץ הדרום אמריקאית- ארגנטינה. במהלך ארוחת צהריים שגרתית בתוך קניון בעיר הבירה, בואנוס איירס, קרצה לי פתאום כרזה ועליה הכיתוב: 'Oasis'. "אני מכיר את זה!", הופתעתי, ומיד רצתי לחנות הדיסקים בה הייתה תלויה הכרזה. נדהמתי לגלות כי אואזיס הוציאו אלבום חדש, 'Don't Believe The Truth', קראתי מיד לאחר שרכשתי אותו. כשחזרתי לארץ הכל השתנה - נהייתי מעריץ בצורה רשמית, מעריץ מן המניין. היה לי אלבום אחד ויחיד שבמבט לאחור היה מהפכני מאוד בשבילי (אף על פי שהוא כלל לא מהפכני) והפך את כל הסיפור הקטן שלי עם אואזיס לדבר גדול. עם הזמן רכשתי את שאר האלבומים של הלהקה וכמו כן גם גרסאות DVD, פוסטרים, ספרי נגינה ועוד... תוך כדי התחלתי גם להיות מושפע מהלהקה בכתיבת המוזיקה שלי. בשנת 2007, שנה אחרי שסיימו את טור ההופעות העולמי של האלבום השישי, Don't Believe The Truth, הפמנתי שאני חייב להיות בהופעה של הלהקה הענקית הזו. תוך כדי הרעיונות והפנטזיות, התחלתי להכין את אמא שלי לקראת הMasterplan (גם שיר של אואזיס) שלי – טיסה להופעה של הלהקה. כשלהקה הודיעה על טור ההופעות בבריטניה באוקטובר-נובמבר 2008, ידעתי שזהו זה – אני טס להופעה. די במהרה ואחרי שיתוף פעולה מוצלח הצלחנו למצוא עצמנו עם כרטיסים לשתי הופעות של אואזיס: 13/10 בבירמינגהאם ו16/10 בלונדון. כרטיסי טיסה זולים ומלונות 3 כוכבים עזרו לנו לסיים תכנון נסיעה מושלם ולא יקר. ב12 לאוקטובר המראנו מנמל תעופה בן-גוריון ישירות לנמל התעופה במנצ'סטר, העיר בה גדלו האחים ליאם ונואל גלאגר. בבוקר שלמחרת, אחרי לילה רועש במנצ'סטר, אני ואמי עלינו על רכבת דרומה לבירמינגהאם. בערב אותו יום יצאנו נרגשים מהמלון השני שלנו במסע, בבירמינגהאם, כדי להגשים לי חלום. אחרי הליכה של 10 דק' הגענו לNIA ((National Indoor Arena, האולם בו נערכה ההופעה. לאחר המתנה קצרה בתור לקופה, אספנו את כרטיסי העמידה שלנו (מה, אני אשב בהופעה של אואזיס?) והלכנו לנוח בפאב שכונתי קרוב. חזרנו אחרי שעה אל האולם העצום (קצת יותר גדול מאולם כדורסל), שם חיכינו בחוץ שעה נוספת עד פתיחת הדלתות וכשנפתחו אני ידעתי – זהו זה, אין דרך חזרה, אני הולך לראות את אואזיס בהופעה חיה! תפסנו לנו מקום נוח בקדמת אזור העמידה באולם, שם היינו צריכים לחכות שעתיים נוספות עד שלהקת החימום עלתה להופיע. בזמן ההופעה שלהם הרגשתי את האווירה מתחילה להתחמם, את האולם מתחיל להתמלאות באלפי האנשים (עשרת אלפים אנשים היו בהופעה – מתוכם שמונת אלפים בעמידה) ואת ריח נווה המדבר (התרגום העברי ל'אואזיס') מתקרב. אואזיס עולים, כולם בעננים: ואז, בתשע בערב שעון בירמינגהאם, זה סוף סוף קרה - השיר Fuckin' In The Bushes שהופיע באלבומה הרביעי של הלהקה, Standing On The Shoulders Of Giants, התחיל להתנגן ברקע. מה שעושה את השיר הזה למיוחד היא העובדה שהוא השיר המציג את הלהקה בפני הקהל בכל ההופעות מאז שנת 2000 (השנה בה יצא האלבום). תוך דקות ספורות הלהקה עלתה לבמה והרגשתי את האושר שבתוכי מתפרץ לתוך החיוך הענק שהופיע על פניי. יחד עם כל הקהל שאגנו וקפצנו, והלהקה, בלי יותר מדי דיבורים, לקחה איש-איש את כלי הנגינה שלו והתחילה לנגן. אף אחד שלא היה בהופעה בבריטניה יבין את הטירוף שהלך באזור העמידה, אז אני אנסה ליצור לכם תמונה של מה שהלך שם: באזור העמידה עמדו, כאמור, שמונת אלפים איש דחוסים וצפופים עד אפס מקום - אי אפשר היה להרים את הידיים או לעשות ולו חצי צעד לאיזשהו כיוון. ב4 השירים הראשונים היה קשה לנשום בגלל היווצרות ה-"גלים". אנשים דחפו אחד את השני בשביל האווירה הטובה, וזוכרים את מה שאמרתי על הדחיסות? בגלל הסיבה הזו, ברגע שמישהו אחד דוחף - כולם נדחפים. וכשכולם עפים לצד אחד, התגובה הטבעית תהיה, כמובן, לעוף בחזרה - אלו הם ה-"גלים". שרדנו את זה, ואני אפילו נהניתי מזה. סוף חלק א'.
