Ms. Librety
New member
אה...
אני לא יודעת כ"כ מה לומר... אני חושבת שהסיפור שלי יסביר הכל...אני ממש לא יודעת מה קורה לי, לחיים שלי... זה נראה שאין אף אחד שמקשיב לי, שיכול לעזור לי... וכל מה שאני רוצה זה לאהוב מישהו, ושהוא יאהב אותי בחזרה... זה כ"כ קשה לבקש???? כל החברי שלי הם רק חברים של "היי" ו"ביי" אין שיחות נפש לא כלום... זה בער מה שהולך אצלי... הנה הסיפור: בסביבות פברואר שנה שעברה בעקבות משהו שקרה, אני וילדה מסוימת נהיונו חברות. חברות הכי טובות. ניתן להזכיר בהייתי מכיתה ג עד ח הילדה הכי מנודה בשכבה.... בכל מקרה, הילדה הזאת הייתה נורא חשובה לי וכל פעם שרבנו התחננתי אליה שנחזור להיות חברות ותמיד חזרנו והכל. בכל התצרות שהיא הביאה על עצמה היא האשימה אותי. אפילו בזה שהיא נםרדה מהחבר שלה בגללי. שאני סכסכתי. וזה לא נכון!! ניתן להזכיר שבחיים לא היה לי חבר, ובחיים לא התנשקתי כשכולם כבר כן... בכל מקרה בסביבות אוגוסט היא רבה איתי בגלל סיבה שלא ידעתי בכלל. בהתחלה ניסיתי לדבר איתה, ואז התייאשתי. היא התחברה עם כל מיני בנות ששנאו אותי והם עשו מין קנוניה נגדי. ומאז לא דיברנו יותר. השנה הראשונה שלי בתיכון. איזה אושר. או שלא. הן התחילו להפיץ עליי שמועות, אמרו לאיזה ילד אחד שאני אוהבת אותו (וזה לא נכון. אני מאוהבת בו) האהבה השנייה בחיי אחרי שאני מטומטמת גרמתי לאהבתי הראשונה לשנוא אותי כמו כולם. הוא ילד שלא שם על אף אחד ובטח לא עליי. או עליהן. ממנו לקחתי את כל הקטע של ה-"לא אכפת לי שמה זין" התחלתי ללכת עם פיס שרשראות רק עם שחור, והתחילו לקרוא לי פריקית. לא היה אכפת לי. או לפחות לא הראתי להם שכן. הכרתי כמה חברות מאוד טובות שהתחלתי לדב איתן ממש שיחות נפש. אחת מהן, התחברה עם בנות השטן - אלה שהפיצו עליי שמועות... הן סיפרו לה דברים רעים עליי ויש לי תחושה שהיא מאמינה להם. אמרתי לה שאין שום סיכוי שנוכל להשאר חברות כשהיא חברה שלהן... חזרתי לכתוב שירים. כמו שכתבתי פעם. רק שעכשיו הם רוויים בסבל ובכאב של החיים. ההורים שלי שונאים אותי. מתביישים בי. מתחילים לי התקפי דיכאון ובכי כל פעם. זה נורא. אני לא יכולה להתמודד עם זה. אין לי על מי להשען אני כל הזמן נופלת. אני מרגישה כאילו אני מנסה לקום ואני לא מצליחה... וכל הזמן נופלת מחדש.... כל מי שאהבתי - פגע בי.. לאף אחד לא אכפת ממני.... כאילו שאני אוויר אולי כדאי שאני אשים לזה סוף... אולי באמת כדאי...
אני לא יודעת כ"כ מה לומר... אני חושבת שהסיפור שלי יסביר הכל...אני ממש לא יודעת מה קורה לי, לחיים שלי... זה נראה שאין אף אחד שמקשיב לי, שיכול לעזור לי... וכל מה שאני רוצה זה לאהוב מישהו, ושהוא יאהב אותי בחזרה... זה כ"כ קשה לבקש???? כל החברי שלי הם רק חברים של "היי" ו"ביי" אין שיחות נפש לא כלום... זה בער מה שהולך אצלי... הנה הסיפור: בסביבות פברואר שנה שעברה בעקבות משהו שקרה, אני וילדה מסוימת נהיונו חברות. חברות הכי טובות. ניתן להזכיר בהייתי מכיתה ג עד ח הילדה הכי מנודה בשכבה.... בכל מקרה, הילדה הזאת הייתה נורא חשובה לי וכל פעם שרבנו התחננתי אליה שנחזור להיות חברות ותמיד חזרנו והכל. בכל התצרות שהיא הביאה על עצמה היא האשימה אותי. אפילו בזה שהיא נםרדה מהחבר שלה בגללי. שאני סכסכתי. וזה לא נכון!! ניתן להזכיר שבחיים לא היה לי חבר, ובחיים לא התנשקתי כשכולם כבר כן... בכל מקרה בסביבות אוגוסט היא רבה איתי בגלל סיבה שלא ידעתי בכלל. בהתחלה ניסיתי לדבר איתה, ואז התייאשתי. היא התחברה עם כל מיני בנות ששנאו אותי והם עשו מין קנוניה נגדי. ומאז לא דיברנו יותר. השנה הראשונה שלי בתיכון. איזה אושר. או שלא. הן התחילו להפיץ עליי שמועות, אמרו לאיזה ילד אחד שאני אוהבת אותו (וזה לא נכון. אני מאוהבת בו) האהבה השנייה בחיי אחרי שאני מטומטמת גרמתי לאהבתי הראשונה לשנוא אותי כמו כולם. הוא ילד שלא שם על אף אחד ובטח לא עליי. או עליהן. ממנו לקחתי את כל הקטע של ה-"לא אכפת לי שמה זין" התחלתי ללכת עם פיס שרשראות רק עם שחור, והתחילו לקרוא לי פריקית. לא היה אכפת לי. או לפחות לא הראתי להם שכן. הכרתי כמה חברות מאוד טובות שהתחלתי לדב איתן ממש שיחות נפש. אחת מהן, התחברה עם בנות השטן - אלה שהפיצו עליי שמועות... הן סיפרו לה דברים רעים עליי ויש לי תחושה שהיא מאמינה להם. אמרתי לה שאין שום סיכוי שנוכל להשאר חברות כשהיא חברה שלהן... חזרתי לכתוב שירים. כמו שכתבתי פעם. רק שעכשיו הם רוויים בסבל ובכאב של החיים. ההורים שלי שונאים אותי. מתביישים בי. מתחילים לי התקפי דיכאון ובכי כל פעם. זה נורא. אני לא יכולה להתמודד עם זה. אין לי על מי להשען אני כל הזמן נופלת. אני מרגישה כאילו אני מנסה לקום ואני לא מצליחה... וכל הזמן נופלת מחדש.... כל מי שאהבתי - פגע בי.. לאף אחד לא אכפת ממני.... כאילו שאני אוויר אולי כדאי שאני אשים לזה סוף... אולי באמת כדאי...
