בהודעות 4:
"אל תדברי שטויות!" נהם לעברה. הזקנה לא הכירה אותו כלל. מה היא כבר תוכל לספר לו שלא ידע? "אתה צדקת בדבריך מקודם" המשיכה "לכל אדם יש את סיפור חייו שלו, בין אם הוא טראגי, רומנטי או מלא הרפתקאות. עם זאת, לעתים רחוקות קורה ששני סיפורי חיים שאינם נראים שייכים אחד לשני נקשרים בינהם קשר עמוק וחזק. כזה הוא המקרה שלי ושלך. אתה רוצה להגיד לי שאתה עדיין לא מעוניין לשמוע את סיפורי?" עיניה התמקדו בעיניו. אנדרו התכוון להגיד לזקנה שכרגע הוא יותר מעוניין לדחוף אותה מעבר לחומות הטירה אם לא תחדל לקשקש, אך במקום זאת מצא את עצמו מהנהן בהסכמה. הזקנה חייכה חיוך קצר, ונראה היה שהיא מרוצה ממשהו. "יפה. אם כך כדאי שנתחיל. אך תחילה, יש לי בקשה קטנה לבקש ממך...". קול מרוחק בתוך ראשו של אנדרו זעק סכנה, אך אנדרו היה מסוקרן מדי מכדי להקשיב לו. "במה אני יכול לעזור לך?" שאל משולהב. "לא משהו רציני" השיבה "אני חוששת שהקור לא מטיב עמי, ואני אעריך את זה מאוד את תוכל רק להביא לי צעיף. אני חושבת שראיתי צעיף תלוי על הקיר ליד המדרגות" קולה היה עמוק כאשר תיארה את מיקומו, ותחושת הסכנה בראשו נחלשה. זה הכל? דבר כל כך פשוט ואז אוכל לשמוע את דבריה. "בוודאי". הוא הסתובב, רץ מהר לכיוון המדרגות וחטף את הצעיף מהוו על הקיר הימני. הצעיף השמיע קול צלצול מתכתי קטן, ואז פנה אנדרו אחורה וחזר במהירות אל התא האחרון. הוא הושיט את היד האוחזת בצעיף לתוך התא, ולרגע קט תהה מדוע יש לצעיף משקל גדול כל כך, אך סקרנותו גברה על המחשבה והוא הניח את הצעיף בכף ידה המושטת. "כעת אוכל לשמוע את סיפורך?" הזקנה ציחקקה צחוק קצר ולבבי. "אתם הצעירים, כל כך להוטים, תמיד ממהרים לכל מקום. כן, כעת אוכל לספר לך את סיפורי". וכך עשתה: "ממלכת האדם נשמרה מאות בשנים על ידי חומת אבן עצומה בגודלה, המפרידה בינה לבין הצפון והיצורים האפלים שחיים בתוכו. על החומה שומרים העורבים, האנשים אשר אינם יכולים עוד לחיות חיים רגילים בקרב בני האדם בשל אי אלו סיבות. חלקם פושעים שחטאיהם הרבים שילחו אותם אליה, חלקם אנשים טובים שהגורל לא חייך אליהם. לא משנה איך תסתכל עליהם – אלו הם האנשים שנבחרו להגן עלינו מן השוכן מעברה השני של החומה. אך סיפורי לא מתמקד בחומה. מדרומה לה, במרחק שבוע רכיבה, מצוייה טירה. חומותיה עשויות אבן קרה כמו כל טירה אחרת, אך דם ראשוני האדם זורם בין אבניה. טירה זו שייכת למשפחה שסמלה זאב בלהות אפור שועט בשדה קרח לבן. אבי הטירה, זאב גאה וישר, לקח לאישה עלמה יפה שסמל טרוטה תפור על דגל ביתה, והיא ילדה לו חמישה גורי זאבים שנשמתם צחה כשלג ותמימותם כשל שה שזה עתה נולד. תפקידי באותם ימים היה לדאוג לגורי הזאבים הקטנים, ולמלא את ראשם בסיפורים ומעשיות. לגור הבכור אני זוכרת שנהגתי לספר סיפורים היסטוריים של גבורה ואבירות, של קרבות ומלחמות. הוא היה יושב שקט ובולע את מעשיות אאיגון הכובש בשקיקה. גורת הזאבים הבכורה הייתה אוהבת ששרתי לה שירים על עלמות ואבירים, על אהבה והקרבה ועל יופי ושירה. במובן הזה גורת הזאבים שנולדה אחריה הייתה ההפך הגמור ממנה. שירים לא עניינו אותה כלל והיא, כמו הגור הבכור, אהבה סיפורי מלחמות וקרבות. במיוחד אהבה אני זוכרת את סיפוריה של נימיריה, המלכה הלוחמת. הגור הרביעי שנולד אהב גם הוא סיפורי לחימה ואבירות. הוא היה סקרן יותר מאחיו הבכור ואהב לחקור כל סיפור שסיפרתי לו, ולדלות ממנו את כל הפרטים שיכלתי לספק לו. לעתים אהבתי להשתעשע איתו ולספר לו סיפורי אימה אודות נסיך העכברושים ומשמר הטירה הנצחי. גור הזאבים הצעיר ביותר היה העקשן ביותר מבין כל החמישה. הוא היה היחיד מבין החמישה שלא אהב סיפורים והיו פעמים שהיה מגרש אותי מחדרו כשניסיתי לספר לו מעשייה. אני מייחסת זאת לכך שהיה עוד צעיר מאוד כשזה קרה. הייתה זו תקופה שלווה ומאושרת כל כך, וחשבתי שהיא תוכל להמשך כך לנצח. אך לא כך קרה. אל הצפון המרוחק הגיע המלך שצבי מעטר את סמלו. גם הצבי וגם הזאב היה חברי ילדות וותיקים, שעברו יחדיו קרבות רבים. יחדיו חברו שניהם והצילו את הממלכה מידי שליט הדרקון המטורף. הזאב אף היה זה שתמך בהכתרת הצבי למלך החדש, אף כי יש כאלה שטוענים עד היום שהיה יכול לטעון לכתר בעצמו. כעת נזקק המלך לחברו הנאמן והנבון בשנית. המלוכה אינה דבר פשוט כלל וכלל כך גילה. המלך צריך להתמודד עם הרבה חיות משחרות לטרף ואשתו החדשה, לביאה גאה לבית האריה השואג, הייתה אחת כזו. היא ופמליית האריות שלה הקיפו אותו יומם וליל עד כי הרגיש שהוא עומד להבלע. הוא נזקק לחבר נאמן ונבון שיוכל לסמוך עליו ושיוכל לייעץ לו. כך יצא שהזאב לורד הצפון נאלץ לעזוב את ביתו ויצא למרכז הארץ, אל מקום משכנו של המלך לעמוד לימינו. לצערי ולצערו הוא לא הלך לבד ולקח איתו את שתי גורות הזאבים הצעירות. איש מהם לא שב מהמסע הזה. הזאב גילה מאוחר מדי כי במשחקי הכס אין מקום לאנשים ישרים: הצבי המלך מת, נטרף על ידי אריה מחופש לחזיר בר. את מקומו תפס בנו ששאגת אריה ממלאת את כל חלל גופו במקום שבו דם צבי אמור לזרום. הזאב התנגד למשטרו של המלך החדש ובתמורה איבד את ראשו. איש לא יודע מה עלה בגורל בנותיו אך יש להניח שאינן עוד נמנות עם החיים. כעת, עם מותו של הזאב שליט הצפון, נאלץ גור הזאבים הבכור לקבל עליו את תפקיד המנהיג. היה עליו לצאת ולהלחם נגד המלוכה הרקובה שהרגה את אביו ולמען הצפון. וכך הוא יצא לקרב ולקח עמו את כל נאמניו, משאיר אותי עם שני גורי הזאבים הצעירים לבד. איש לא צפה את מה שקרה הלאה, אך לנו זה לא שינה כלום. כמו שאתה ודאי יודע חיות רבות ורעות רועמות מעבר ליבשת, ומראה הצפון חסר ההגנה קרץ להן. בעת שגור הזאבים הצעיר נלחם באומץ ובחוכמה שירש מאביו, זרועות דיונון ארוכות ומפותלות הגיעו מן האיים וכרכו את עצמן סביב חומת הטירה. שני גורי הזאבים הקטנים היו הראשונים שהדיונונים חיסלו. גופותיהם נתלו על חומות הטירה ללמד את שאר יושבי הטירה שלא להתמרד. לנו, האנשים הפשוטים וחסרי ההגנה לא נותר אלא לחכות לגור הזאבים הבכור שיושיע אותנו. הוא מעולם לא נראה שוב. נרצח על ידי אנשים שהחשיב לבני בריתו. באותו זמן לא ידענו זאת. ידענו רק שבשעת לילה מאוחרת נפרצו חומות הטירה. דם נשפך בכל מקום שאליו פניתי, דמם של דיונונים ושל זאבים כאחד, דם של גברים, נשים וילדים. דם ראשוני האדם לא הגן עלינו הפעם, והחומות האדירות נופצו לחורבות. המעטים שניצלו נלקחו בדרך ארוכה וקשה, מוחזקים בכרכרות סורגים אל הטירה המקוללת הזו שבה אני ניצבת מולך כעת. זהו סוף הסיפור שלי" האשה הזקנה היישירה אליו מבט, קולה בוגד בה לרגע. "חמישה גורי זאבים גידלתי כשלי, וחמישה גורי זאבים איבדתי". דמעה בודדת זלגה על לחייה, מלבד זאת לא הסגירו פניה שום סימן לרגש, וחיוכה נשאר נעים וידידותי כשהיה.
