ladybug 007
New member
אהובי
כמה זמן אני כבר חושב.. חושב על שנינו, שנינו מטיילים יד ביד, שותים יחד קפוצינו, הולכים לישון יחד, קמים יחד. עושים הכל ביחד. אני ואתה. אני כל כך אוהב אותך, כל כך חושק בך. ואתה.. אתה אפילו לא מכיר אותי. לא יודע שאני חי, לא יודע שאני אוהב, לא יודע שאני מחכה. אני יושב לי פה בחדר שלי ומביט על התיקרה. אני כל כך רוצה אהבה, ואתה יכול להביא לי אותה. 17 שנים בלי אהבה. בלי אף אחד שאוהב אותי. אף אחד שחושק בי. ולמה? למה אני שואל? מה עשיתי שזה מגיע לי. אמרו לי "קום ותחפש". אבל אין לי כח. אני מרגיש כל כך ריק לפעמים, כל כך יבש מרגשות. צמח. ולפעמים אני כל כך שמח! פשוט מאושר, מחייך, מאושר. אוהב את כל העולם, רוצה לנשק את כולם, מחבק את כל מי שאני רואה. אבל אז אני מבין שזה שקר. שזה אשליה. בלעדיך אני לא יכול להיות מאושר. בלעדיך אני עצוב. אני חושב על הקול שלך, על הנשימה שלך. על האהבה שלך. האהבה שהיא שלך, לא שלי. אתה לא חושב לחלוק אותה. בעצם.. אתה בכלל לא יודע שאני רוצה אותה, ואותך. אני לא יכול להאשים אותך. אני יכול להאשים רק את עצמי. אני אשם בזה, זה נכון. אם אני רוצה אהבה, אני צריך לחפש. אף אחד לא יבוא וידפוק לי בדלת. יגיד לי- שלום, רוצה לצאת. זה לא יקרה. אני צריך לעשות את זה. אבל זה כל כך קשה, כל כך קשה. זה פשוט שובר אותי. אני לא רוצה לבכות.. אני בוכה. הדמעות זולדות לי מבלי שאני שולט בהם. יש לי כל כך הרבה דמעות הפנים, אני לא מצליח להוציא אותן. הן תקועות עמוק בפנים. די, אני לא יכול עוד להמשיך.. אני רושם את זה כעת, ואני לא עצוב.. כמה מוזר. אני לא עצוב, ואני אומר כאלה דברים. אני דווקא מחייך טיפה, חיוך קקטן.. אתה לא מכיר אותו, אחרים מכירים אותו. די, אני צריך אהבה. זה קשה, אבל זה יפה. אהובי, אתה עוד תכיר אותי יום אחד. יום אחד אני ואתה נהיה יחד. בין אם זה יהיה מחר, עוד שבוע או עוד שנה. זה יבוא, וכזה יבוא, אני אהיה הבנאדם הכי מאושר בעוולם.
כמה זמן אני כבר חושב.. חושב על שנינו, שנינו מטיילים יד ביד, שותים יחד קפוצינו, הולכים לישון יחד, קמים יחד. עושים הכל ביחד. אני ואתה. אני כל כך אוהב אותך, כל כך חושק בך. ואתה.. אתה אפילו לא מכיר אותי. לא יודע שאני חי, לא יודע שאני אוהב, לא יודע שאני מחכה. אני יושב לי פה בחדר שלי ומביט על התיקרה. אני כל כך רוצה אהבה, ואתה יכול להביא לי אותה. 17 שנים בלי אהבה. בלי אף אחד שאוהב אותי. אף אחד שחושק בי. ולמה? למה אני שואל? מה עשיתי שזה מגיע לי. אמרו לי "קום ותחפש". אבל אין לי כח. אני מרגיש כל כך ריק לפעמים, כל כך יבש מרגשות. צמח. ולפעמים אני כל כך שמח! פשוט מאושר, מחייך, מאושר. אוהב את כל העולם, רוצה לנשק את כולם, מחבק את כל מי שאני רואה. אבל אז אני מבין שזה שקר. שזה אשליה. בלעדיך אני לא יכול להיות מאושר. בלעדיך אני עצוב. אני חושב על הקול שלך, על הנשימה שלך. על האהבה שלך. האהבה שהיא שלך, לא שלי. אתה לא חושב לחלוק אותה. בעצם.. אתה בכלל לא יודע שאני רוצה אותה, ואותך. אני לא יכול להאשים אותך. אני יכול להאשים רק את עצמי. אני אשם בזה, זה נכון. אם אני רוצה אהבה, אני צריך לחפש. אף אחד לא יבוא וידפוק לי בדלת. יגיד לי- שלום, רוצה לצאת. זה לא יקרה. אני צריך לעשות את זה. אבל זה כל כך קשה, כל כך קשה. זה פשוט שובר אותי. אני לא רוצה לבכות.. אני בוכה. הדמעות זולדות לי מבלי שאני שולט בהם. יש לי כל כך הרבה דמעות הפנים, אני לא מצליח להוציא אותן. הן תקועות עמוק בפנים. די, אני לא יכול עוד להמשיך.. אני רושם את זה כעת, ואני לא עצוב.. כמה מוזר. אני לא עצוב, ואני אומר כאלה דברים. אני דווקא מחייך טיפה, חיוך קקטן.. אתה לא מכיר אותו, אחרים מכירים אותו. די, אני צריך אהבה. זה קשה, אבל זה יפה. אהובי, אתה עוד תכיר אותי יום אחד. יום אחד אני ואתה נהיה יחד. בין אם זה יהיה מחר, עוד שבוע או עוד שנה. זה יבוא, וכזה יבוא, אני אהיה הבנאדם הכי מאושר בעוולם.