אהובי ../images/Emo63.gif הלבן
17 בפברואר, שלא תגיד או תחשוב לרגע מטופש אחד ששכחתי את היום המיוחד שלך., מזה שבועיים לפחות שאני עסוקה במחשבות: "במה לכבד את היום שלך" וכל מה שעלה בדעתי מיד נמחק, כי את הפרחים האהובים עליך כבר הביאותי מזמן, את הספרים שידעתי שתאהב כל-כך הרי קראנו יחד ואין לי מילה חלילה לאמור על כושר ההקשבה שלך וההתמוגגות שאתה מפגין נוכח המילים הסדורות בשורות שמתנגנות מפי בהטעמה, אתה אכן מחמיר לי על הבחירה בספר הנכון, בזמן הנכון ועל ההקראה שלי - אבל הפעם, רציתי משהו מיוחד בשבילך – אהובי... אפילו לקחתי חוג בפיסול שלא אהבתי, אבל ידעתי שאתה כל-כך מעריך אומנות – כל כך סוגד לאנשים שהם אומנים בנפשם – אלו שמצליחים להוציא מנשמתם את חבל המחשבה והתחושה ולתרגמו לצבעים ולצורות חוברות, שמתחברות לך לנשמה ותמיד כֹּה ברורות לך – תמיד ידעת לאמור מה היה מצויר בציור האבסטרקטי ההוא שאף אחד לא ידע להגיד מה כלל היה כתוב שם בדם נפשו של הצייר ואילו אתה – אצה ראית שקוף, כמו צייר או פיסל אותו אומן את הלכי ליבך ומחשבתך – אתה עדיין גורם לי לפרפרים בבטן וכמו תמיד, אני לא מצליחה להבין איך אתה מניע אותי כך.. כל החדר שלך מלא בפסלים, פסלים שלא אהבתי לפסל אך אהבתי לפסל בשבילך – בשביל שתדע, תראה ותרגיש מעל ומעבר לכל צל צילו של ספק שלא שכחתי אותך, שאתה איתי כמו אז, כמו היום – וכמו מחר -, פסלים של לבבות שלעיניי נראו תמיד כמו טיפות הדמעות שתמיד יש לי בשבילך – מוכנות וזמינות להתפרץ כמו מבוע איתן שלעולם אינו מכזיב.. פסלים של איש ואישה, של האיש הבודד, פסלים של אבנים ששותקות – ממש כמוך – ואני כבר מתגעגעת להקשיב לך שוב, ממש כמו אז בלילה ההוא שכעסת וצעקת בלחישות מדודות שאני לא מספיק איתך, שאני מתפזרת לך, שאני בורחת לך מבין הידיים, שהחברות, שהחברים, שהלימודים שלי, הספרים שלי – המשפחה שלי.. שכולם לוקחים אותי ממך. אני עדיין זוכרת איך עמדת שם, זקוף מול הבדידות שגרמתי לחוש באהבתי אליך – ולכל שאר הדברים הקטנים שתמיד ידעו להעניק לי חיוך של אושר., אני מקווה שהצלחת כבר להספיק לסלוח, אולי אפילו גם לשכוח – כי כל מה שאי-פעם עשיתי ומאז, הוא בעצם לפצות אותך על אותו לילה אומלל ועל אותן תחושות איומות של בדידות שנטעתי בך עמוק על קרקע דשנה של אהבת נעורים: הנה, התבונן בציורים שציירתי עבורך, למרות שמעולם לא אחזתי במכחול וצבע אבל בשבילך... בצבעים של-כך אהבת, בערפול וערבוב מכחול המושך את הנשמה אחרי תנועתו המתעגלת על הבד המתוח – בשבילך, בשבילך אמרתי גם בצבע, ניסיתי גם במכחול לאמור את אהבתי העזה אליך – נותרתי אוהבת אהובי היקר, למרות שכבר מזמן הלכת... ציירתי את המקומות בהם נהגנו לשבת, שם ישבת וסיפרת את הסיפורים שקראת, אבלת מחשבותיך וערבבת אותן ספק במציאות – ספק בכתובים שכבר הוטמעו בך, ציירתי את השירים שניגנת בחליל הרועים שהכנת מקנה סוכר בטיול אל הכנרת, עת ישבנו על הסלע הגדול ואתה, באולר החדש שקיבלת, גילפת אחת לאחת לאחת את המחשבות שלך על גזיר עץ קטוע ממש כמוך, גזיר עץ שהיה מוטל על האדמה כמו חיכה רק לך שתספר את הסיפור שלך, למען לא ישכח לעולם.. ציירתי את החתונה שרצינו, את האורחים שחשבנו איתם לחלוק שימחת חיים, את פניהם של ילדינו – שמעולם לא נולדו... גם את אותה חולצה רוסית שתפרתי עבורך , רקמתי בצבעים של אדום ולבן כמו שרק אתה ידעת לאהוב ... ומה עוד נותר לי לתת לך שישמח את נפשך הכלואה ויגרום לך לסלוח, לשוח את אותו הליל? את אותה אפיזודה עגומה בה נותרת מחריש ואני נראיתי כמו סימן שאלה מהלך...? אולי התשורה הבא תיטמע בך כֹּה חזק, כך שתוכל לתת בי סימן חזק דיו שייראה, שיורגש וישמע גם מבעד לכל החומות המקיפות אותך ואינן מאפשרות לך להשמיע שוב את שירת חייך שאני כה מתגעגעת אליה.. תן לי סימן קטן – אהובי הלבן.... ראה איך חולפות השנים, אני מתבוננות שוב על המקום שלך שהיה מיותם כל כך כשרק קיבלת אותו לראשונה – כשניתן היה לחוש בכל הסביבה בנוכחותך החזקה, זוכרת ששכניך מימין שאלו עליך ולו כי גם הם חשו בנוכחותך, בהווייתך ששאגה מבטן האדמה, עם השנים התרגלו השכנים – ואתה שותק עודך... מוריק מבט, אל מול המתנות הפזורות כאן סביבך בין השיחים והתבלינים הריחניים ששתלתי בכל פעם כשבאתי., אל מול התמונות, הספרים והפסלים המשתלבים המתבוננים בי כמצפים שאהיה האתה, האתה שאמור היה להמשיך ולהיות את החיים האלו. אבל יום חגך, ומה עוד אתן שטרם נתתי – לך? עייפתי אהובי, חולה אני וזקנה – בקושי גררתי את עצמותיי במעלה הגבעה עליה ביקשת להתייחד עם הטבע ואמא אדמה אותה הערצת כל כך, אולי הדבר היחיד שעוד נותר לי לתת – זה רק את עצמי, את חיי, את נשמת אפי האחרונה אולם המחשבה היחידה המונעת ממני להעניק לך אותי כמתנה אחרונה, היא אם חלילה נוכחותי תחריד את שתיקתך הרועמת וזו – תקרא את קריאת החיים הנוספת אליה אני כמהה שנים כה ארוכות: הנני אהובי, הנני כאן – לצידך, 17 בפברואר, דומני כי זו הפעם האחרונה שאוכל להגיע לבקרך מן המקום הזה, אולי בפעם הבאה נפגש בגן-עדן כמו שהבטחנו על הגבעה המשקיפה על העמק, אל מולו של המעין אליו נהגנו לברוח בימות הקיץ ההבילים חכה לי – המתן לי עוד קמעה אהובי הלבן... * * * שבת ברוכה לכולנו,
17 בפברואר, שלא תגיד או תחשוב לרגע מטופש אחד ששכחתי את היום המיוחד שלך., מזה שבועיים לפחות שאני עסוקה במחשבות: "במה לכבד את היום שלך" וכל מה שעלה בדעתי מיד נמחק, כי את הפרחים האהובים עליך כבר הביאותי מזמן, את הספרים שידעתי שתאהב כל-כך הרי קראנו יחד ואין לי מילה חלילה לאמור על כושר ההקשבה שלך וההתמוגגות שאתה מפגין נוכח המילים הסדורות בשורות שמתנגנות מפי בהטעמה, אתה אכן מחמיר לי על הבחירה בספר הנכון, בזמן הנכון ועל ההקראה שלי - אבל הפעם, רציתי משהו מיוחד בשבילך – אהובי... אפילו לקחתי חוג בפיסול שלא אהבתי, אבל ידעתי שאתה כל-כך מעריך אומנות – כל כך סוגד לאנשים שהם אומנים בנפשם – אלו שמצליחים להוציא מנשמתם את חבל המחשבה והתחושה ולתרגמו לצבעים ולצורות חוברות, שמתחברות לך לנשמה ותמיד כֹּה ברורות לך – תמיד ידעת לאמור מה היה מצויר בציור האבסטרקטי ההוא שאף אחד לא ידע להגיד מה כלל היה כתוב שם בדם נפשו של הצייר ואילו אתה – אצה ראית שקוף, כמו צייר או פיסל אותו אומן את הלכי ליבך ומחשבתך – אתה עדיין גורם לי לפרפרים בבטן וכמו תמיד, אני לא מצליחה להבין איך אתה מניע אותי כך.. כל החדר שלך מלא בפסלים, פסלים שלא אהבתי לפסל אך אהבתי לפסל בשבילך – בשביל שתדע, תראה ותרגיש מעל ומעבר לכל צל צילו של ספק שלא שכחתי אותך, שאתה איתי כמו אז, כמו היום – וכמו מחר -, פסלים של לבבות שלעיניי נראו תמיד כמו טיפות הדמעות שתמיד יש לי בשבילך – מוכנות וזמינות להתפרץ כמו מבוע איתן שלעולם אינו מכזיב.. פסלים של איש ואישה, של האיש הבודד, פסלים של אבנים ששותקות – ממש כמוך – ואני כבר מתגעגעת להקשיב לך שוב, ממש כמו אז בלילה ההוא שכעסת וצעקת בלחישות מדודות שאני לא מספיק איתך, שאני מתפזרת לך, שאני בורחת לך מבין הידיים, שהחברות, שהחברים, שהלימודים שלי, הספרים שלי – המשפחה שלי.. שכולם לוקחים אותי ממך. אני עדיין זוכרת איך עמדת שם, זקוף מול הבדידות שגרמתי לחוש באהבתי אליך – ולכל שאר הדברים הקטנים שתמיד ידעו להעניק לי חיוך של אושר., אני מקווה שהצלחת כבר להספיק לסלוח, אולי אפילו גם לשכוח – כי כל מה שאי-פעם עשיתי ומאז, הוא בעצם לפצות אותך על אותו לילה אומלל ועל אותן תחושות איומות של בדידות שנטעתי בך עמוק על קרקע דשנה של אהבת נעורים: הנה, התבונן בציורים שציירתי עבורך, למרות שמעולם לא אחזתי במכחול וצבע אבל בשבילך... בצבעים של-כך אהבת, בערפול וערבוב מכחול המושך את הנשמה אחרי תנועתו המתעגלת על הבד המתוח – בשבילך, בשבילך אמרתי גם בצבע, ניסיתי גם במכחול לאמור את אהבתי העזה אליך – נותרתי אוהבת אהובי היקר, למרות שכבר מזמן הלכת... ציירתי את המקומות בהם נהגנו לשבת, שם ישבת וסיפרת את הסיפורים שקראת, אבלת מחשבותיך וערבבת אותן ספק במציאות – ספק בכתובים שכבר הוטמעו בך, ציירתי את השירים שניגנת בחליל הרועים שהכנת מקנה סוכר בטיול אל הכנרת, עת ישבנו על הסלע הגדול ואתה, באולר החדש שקיבלת, גילפת אחת לאחת לאחת את המחשבות שלך על גזיר עץ קטוע ממש כמוך, גזיר עץ שהיה מוטל על האדמה כמו חיכה רק לך שתספר את הסיפור שלך, למען לא ישכח לעולם.. ציירתי את החתונה שרצינו, את האורחים שחשבנו איתם לחלוק שימחת חיים, את פניהם של ילדינו – שמעולם לא נולדו... גם את אותה חולצה רוסית שתפרתי עבורך , רקמתי בצבעים של אדום ולבן כמו שרק אתה ידעת לאהוב ... ומה עוד נותר לי לתת לך שישמח את נפשך הכלואה ויגרום לך לסלוח, לשוח את אותו הליל? את אותה אפיזודה עגומה בה נותרת מחריש ואני נראיתי כמו סימן שאלה מהלך...? אולי התשורה הבא תיטמע בך כֹּה חזק, כך שתוכל לתת בי סימן חזק דיו שייראה, שיורגש וישמע גם מבעד לכל החומות המקיפות אותך ואינן מאפשרות לך להשמיע שוב את שירת חייך שאני כה מתגעגעת אליה.. תן לי סימן קטן – אהובי הלבן.... ראה איך חולפות השנים, אני מתבוננות שוב על המקום שלך שהיה מיותם כל כך כשרק קיבלת אותו לראשונה – כשניתן היה לחוש בכל הסביבה בנוכחותך החזקה, זוכרת ששכניך מימין שאלו עליך ולו כי גם הם חשו בנוכחותך, בהווייתך ששאגה מבטן האדמה, עם השנים התרגלו השכנים – ואתה שותק עודך... מוריק מבט, אל מול המתנות הפזורות כאן סביבך בין השיחים והתבלינים הריחניים ששתלתי בכל פעם כשבאתי., אל מול התמונות, הספרים והפסלים המשתלבים המתבוננים בי כמצפים שאהיה האתה, האתה שאמור היה להמשיך ולהיות את החיים האלו. אבל יום חגך, ומה עוד אתן שטרם נתתי – לך? עייפתי אהובי, חולה אני וזקנה – בקושי גררתי את עצמותיי במעלה הגבעה עליה ביקשת להתייחד עם הטבע ואמא אדמה אותה הערצת כל כך, אולי הדבר היחיד שעוד נותר לי לתת – זה רק את עצמי, את חיי, את נשמת אפי האחרונה אולם המחשבה היחידה המונעת ממני להעניק לך אותי כמתנה אחרונה, היא אם חלילה נוכחותי תחריד את שתיקתך הרועמת וזו – תקרא את קריאת החיים הנוספת אליה אני כמהה שנים כה ארוכות: הנני אהובי, הנני כאן – לצידך, 17 בפברואר, דומני כי זו הפעם האחרונה שאוכל להגיע לבקרך מן המקום הזה, אולי בפעם הבאה נפגש בגן-עדן כמו שהבטחנו על הגבעה המשקיפה על העמק, אל מולו של המעין אליו נהגנו לברוח בימות הקיץ ההבילים חכה לי – המתן לי עוד קמעה אהובי הלבן... * * * שבת ברוכה לכולנו,
