אהה

[פרחבר212]

אהה

כבר כתבתי פה ושם אבל אין לי תשובות לשומדבר.אני כבר לא ילדה,ולא בגיל ההתבגרות אבל מצבי הרוח לא נגמרים.ירידות ועליות,אי חשק לצאת מהמיטה,ולעשות דברים. לא מצליחה להתמיד בעבודות,מרגישה תלותיות בבן הזוג שלי שכל מה שרוצה זה לעזור לי אבל כבר לא יודעת איך. אני רגישה יתר להכול.אני בת 25,עומדת להתחתן,לומדת[אך לא עובדת כי לא מצליחה להתמיד],אבל מתחשבת יתר על המידה בהורים,מרגישה שלמרות שיצאתי מהבית אני עדיין שם בנפשי,נוסעת בכל אפשרות,אם אני שומעת שההורים שלי עצובים טיפה בכולםאני ישר בוכה ורוצה להיות שם..אז מזכירה לעצמי שאני כבר ילדה גדולה.ולא שאני בקשר כזה טוב עם ההורים אפפעם לא הסתדרתי איתם במיוחד אבל תמיד היו חשובים לי. איך מתבגרים..ואיך בונים חיים עצמאיים..איך עושים שיהיה אכפת אבל עדיים מתקדמים איכשהו עם החיים.

 

[גרא.]

פרחבר212,בכדי להתבגר,כפי שמצופה ממך,עושים

ממש את הדברים שעשית,דהיינו,את עומדת להתחתן,מן הסתם לצאת מהבית למגורים שלכם כמשפחה בתחילת דרכה,את לומדת מה שיאפשר לך בעתיד לבנות קריירה בתחום לימודייך.והעובדה שאת מתחילה לממש את מה שאת רצית להיות גדולה,כרוך בשינוי הסטטוס המחייב מחוייבות,מכל בחינה שהיא,לצד יציאה מחסות בית הורייך,מצב שקשה לך,ולהם.מאחר ולא התייחסת לעצמך כאדם דכאוני,מה שעובר עלייך עכשיו אלה רגשות שכיחים ומובנים,לקראת החתונה,וכל מה שכרוך בזה.השינוי בחייך שאת מתעתדת לבצע, אינו קל,מעורר חששות ואי וודאות.רק ההתמודדות שלך בפועל עם תהליכי בניית העתיד שלך,תעזור לך להתבגר בהדרגה .אם כל לעיתים,זה גם עלול להתרחש בבת אחת.לכי עם הזרימה הזו של התמודדות על המציאות,וככל שתרגישי בה כדג במים,כך תרגישי שאת מתבגרת,עצמאית יותר ויותר,כנראה,גם יותר מאושרת.