h a l o m o t
New member
אהבה ממוננת....
היי,
אחרי כמה מערכות יחסים בעיתיות, אהבות כוזבות וכאבי לב התחלתי להרגיש ממש חסר אונים, זה לא שאני מחפש זוגיות בנרות וכל יום שאני לבד כואב לי, פשוט קשה לי לקבל את העובדה שאני מרגיש נכות בתחום כל כך בסיסי בחיים...
ניתחתי את המצבים שהייתי בהם והגעתי למסקנות:
זה פשוט, כשאני יוצא עם מישהו שאני נמשך אליו מההתחלה (פיזית ונפשית) לאט לאט (בערך במפגש ה4-5) אני מתחיל להיקשר, כשאני מתחיל להיקשר בסוג כזה של קשר אני נהיה ההפך ממה שאני ביום יום, אני נהיה כבד, מפרש כל דבר, מנתח כל דבר, מחפש תשומת לב מהדייט וסימני חיבה וזה אף פעם לא מפסיק, אם יש הערה לא במקום לוקח אותה קשה, מתחיל לקנא, לבדוק אם הבן אדם אונליין באתרי הכרויות וכו'... בעבר הייתי זורם עם ההתנהגות הזאת ומה שהיה קורה פשוט הייתי מכביד על הבן אדם שאני איתו וכך זה היה נגמר, כיום כשאני מרגיש שאני מאבד שליטה אני נתפס בחרדות ופחדים מטורפים ועושה אחורה פנה וחותך מאותו דייט...
ויש מצב אחר שבו אני יוצא עם בן אדם שאני מוצא אליו משיכה כלשהי (שוב, נפשית ופיזית) אבל לא במלוא העוצמה אלא עם סייגים... אני מרשה לעצמי להיקשר כשאני מוכן להיקשר בשליטה מוחלטת, אני שומר על COOL ולא מתרגש יותר מדי, אני נהנה מהקשר אבל לא מרגיש שאני לא יכול בלעדיו ובדרך כלל במצב כזה מי שאני יוצא איתו מתלונן שחסרה התלהבות בצורה של, להתקשר יותר, לסמס יותר, לרצות להיפגש לעיתים תכופות יותר וכו'... למרות שמצידי זה מרגיש כמו אהבה תקינה שהיא לצד החיים היומיומים וטוב לי... בדרך כלל זה גם מסתיים מהסיבות שציינתי (כי אני לא מצליח ליצור התלהבות יתר מזוייפת שתוכיח לדייט שאני באמת אוהב אותו.. אני פשוט אומר לו שאני אוהב אותו וזה בדרך כלל לא מספיק...)
מה עושים?! אני מרגיש כאילו אני משתגע.. כאילו יש לי איזה בעיית תקשורת קשה... לאחרונה וויתרתי על דייט שהייתי די דלוק עליו בגלל שהוא היה מהסוג הראשון וממש חבל לי :\ הרגשת המצוקה גדולה... אני ממש מתפלל שמישהו יגיב לי כאן משהו שיפקח את עיני ויתן לי נקודת מבט חדשה... תודה!
היי,
אחרי כמה מערכות יחסים בעיתיות, אהבות כוזבות וכאבי לב התחלתי להרגיש ממש חסר אונים, זה לא שאני מחפש זוגיות בנרות וכל יום שאני לבד כואב לי, פשוט קשה לי לקבל את העובדה שאני מרגיש נכות בתחום כל כך בסיסי בחיים...
ניתחתי את המצבים שהייתי בהם והגעתי למסקנות:
זה פשוט, כשאני יוצא עם מישהו שאני נמשך אליו מההתחלה (פיזית ונפשית) לאט לאט (בערך במפגש ה4-5) אני מתחיל להיקשר, כשאני מתחיל להיקשר בסוג כזה של קשר אני נהיה ההפך ממה שאני ביום יום, אני נהיה כבד, מפרש כל דבר, מנתח כל דבר, מחפש תשומת לב מהדייט וסימני חיבה וזה אף פעם לא מפסיק, אם יש הערה לא במקום לוקח אותה קשה, מתחיל לקנא, לבדוק אם הבן אדם אונליין באתרי הכרויות וכו'... בעבר הייתי זורם עם ההתנהגות הזאת ומה שהיה קורה פשוט הייתי מכביד על הבן אדם שאני איתו וכך זה היה נגמר, כיום כשאני מרגיש שאני מאבד שליטה אני נתפס בחרדות ופחדים מטורפים ועושה אחורה פנה וחותך מאותו דייט...
ויש מצב אחר שבו אני יוצא עם בן אדם שאני מוצא אליו משיכה כלשהי (שוב, נפשית ופיזית) אבל לא במלוא העוצמה אלא עם סייגים... אני מרשה לעצמי להיקשר כשאני מוכן להיקשר בשליטה מוחלטת, אני שומר על COOL ולא מתרגש יותר מדי, אני נהנה מהקשר אבל לא מרגיש שאני לא יכול בלעדיו ובדרך כלל במצב כזה מי שאני יוצא איתו מתלונן שחסרה התלהבות בצורה של, להתקשר יותר, לסמס יותר, לרצות להיפגש לעיתים תכופות יותר וכו'... למרות שמצידי זה מרגיש כמו אהבה תקינה שהיא לצד החיים היומיומים וטוב לי... בדרך כלל זה גם מסתיים מהסיבות שציינתי (כי אני לא מצליח ליצור התלהבות יתר מזוייפת שתוכיח לדייט שאני באמת אוהב אותו.. אני פשוט אומר לו שאני אוהב אותו וזה בדרך כלל לא מספיק...)
מה עושים?! אני מרגיש כאילו אני משתגע.. כאילו יש לי איזה בעיית תקשורת קשה... לאחרונה וויתרתי על דייט שהייתי די דלוק עליו בגלל שהוא היה מהסוג הראשון וממש חבל לי :\ הרגשת המצוקה גדולה... אני ממש מתפלל שמישהו יגיב לי כאן משהו שיפקח את עיני ויתן לי נקודת מבט חדשה... תודה!
