אהבה (ללא גבולות...)
הא... ג´ונגלר יקר שכמוך, אחרי שקראתי את דבריך נשמתי עמוקות, בקבלי את אהבתך ואת אהבת מיכל ואת אהבת ישראל ואת אהבת היקום ואת אהבת אלוהים... וחשבתי גם על החמצן שאני נושם, מצרך כל כך יקר, המהווה צורך ראשוני לקיום החיים, והוא נמצא לכולנו ללא תנאי וללא גבולות, כמעט כדרך אגב, ואם אנחנו לא נמצאים במצוקה נשימתית כלשהי חס וחלילה, אז כמעט אנחנו שוכחים כל כמה שניות להודות, על שהאויר ננמצא בשבילנו כאשר אנחנו זקוקים לו, כל כמה שניות, לנשימתנו... והאהבה ? האם היא איננה החמצן הנפשי, המהווה צורך ראשוני לקיום החיים הנפשיים שלנו (ובראיית גופנפש, אזי גם לקיום החיים הפיזיים שלנו). האם גם היא נמצאת עבורנו, ללא תנאי וללא גבולות ? ואם כן, אז איך זה שכל כך הרבה אנשים נשנקים ונכחלים מהעדרה אצלהם ? איך זה שכל כך הרבה אנשים לא יודעים איך נושמים אהבה ואיך נושפים אהבה ? האמת שכאשר נשמתי עמוק לאחר שהתבשמתי בהודעתך עלה בדעתי שהאהבה מצוייה בשפע אינסופי בתוך תודעת היקום כמו האויר, אך תודעתי האישית כוונה את הדברים שיצאו ממנו לכיוון אחר לכיוון חוויה של מצוקת אויר, סליחה, של מצוקת אהבה, ועכשיו אני נזכר שגם החמצן שנמצא ביקום, הוא מוצר נדיר... ועדיין לא מצאנו בכל שנות קיומם של הטלסקופים ולא בכל משלוחי החלליות ששלחנו , שיש עוד מקום עם חמצן ברחבי היקום... ואולי כמו החמצן שהוא נדיר האהבה היא נדירה ? אלא שכאשר היא נמצאת למזלנו וכאשר אנחנו חווים אותה, היא נדמית לנו כאינסופית, כמו החמצן שאנו נושמים, היות שהוא מצוי לנו, נדמה לנו כאינסופי ? או שאולי הצורך האינסופי שלנו לחמצן, כמו שאולי הצורך האינסופי שלנו לאהבה, שם בלבנו את אשליית היותם אינסופיים בשבילנו ? שאלות קשות על אהבה מיתוך אהבה, פרי מגדים