לגבי מצעד הגאווה
אני באמת חושבת שהיופי שבו הוא שהוא משקף שכל אחד יכול להיות חופשי להיות מה שהוא רוצה. אבל מאז הויכוח אודות מצעד גאווה בירושלים כן או לא אני יותר עירנית למה שאני רואה סביבי. כאחת שהולכת כל שנה גם לתל אביבי וגם לירושלמי, ברור לי שהתדמית בתקשורת רחוקה מאד מהמציאות. בשנה האחרונה, מתוקף היותי מודעת, הפנמתי שתי תובנות שהייתי פחות ערה להן קודם- 1. יש באמת מעט מאד אנשים "ערומים" במצעד 2. מושכי תשומת הלב היו כמעט כולם אנשים שהיו חלק מפרסומת כלשהי (לקונדומים, לעיתונים וכד') אז מצד אחד אני בעד חופש הפרט ואני חושבת שזה נהדגר שהמצעד מאפשר את זה ומצד שני אני בעד לא להקצין בכוונה, כשטורחים לדבר על המצעד בעיתונות לא מדברים על 19,990 האנשים שצעדו במצעד אלא על 10 האנשים הפרובוקטיביים. כמו בסרטים שעליהם דובר בתחילת השרשור- לא זה ולא זה משקף באמת איזשהי תמונה אמיתית של הקהילה. בסך הכל אנחנו בני אדם, גם בתוך קהילתינו יש שמרניים יותר ופחות, שמאלניים וימניים, דתיים וחילוניים וכך הלאה... זה לא ממש קשור, אבל לפני כמה ימים עניתי פה בתפוז על קישור למחקר של איזו מ-ט-ו-מ-ט-מ-ת באוניברסטית ת"א. היא ניסתה לבדוק דיעה קדומה על ידי זה שהיא ביקשה שנתאר לה כל מה שאנחנו יודעים ומרגישים לגבי בחור צעיר דמיוני מסוים משכונת התקווה. כמובן שהשאלון היה אמריקאי ולא היה אפשרות לסמן "אני לא יכולה לענות כי אני לא מכירה את הבחור ספציפית". השאלון ממש צעק "בבקשה, תמלאו אותי בסטיגמות שלכם" אני מאד מקווה שהמטומטמת לא עושה תואר שני ותפרסם את זה כעבודת תזה, כי השאלון היה כל כך מוטה שאני בהלם שבכלל מישהו איפשר לשאלון כזה להיות חלק מעבודת MA. אבל אם כן, ככה בדיוק מחזקים ובונים סטיגמות... פשוט עצוב.
