אהבה וירטואלית...?
שלום חברים. שמעו סיפור. לפני חודשיים בערך, במהלך צ'יטוטיי בצ'טים, פגשתי בחורה. שוחחנו על הא ועל דד.... לא קרה משהו מיוחד. אבל הרגשנו ששנינו מסוגלים ליותר. בעיקר רוצים יותר. שוחחנו עוד פעם או פעמיים, ואז........... נפרץ הסכר. הסתבר כמובן, שאנו דומים למדיי במחשבותנו, ברגשותנו, ובעוד אי אלו דברים רבים אחרים. כאן המקום לציין כי שנינו נשואים כבר שנים לא מעטות. (אך לא כ"כ רבות. לא צריך להגזים). מכל מקום שיחותנו הפכו תכופות. כולל טלפונים. המיילים היו מפוצצים יום יום. והשיחות הלכו והעמיקו. והעמיקו. והעמיקו. דיברנו על הכל. דיברנו על רגשות ודיברנו על אהבה ודיברנו על עצמנו. למעשה, חדרנו עמוק זה לליבו של השני. מי שחווה פעם חוויה כזאת (לא הארכתי פה בתיאורה, מפני שאין טעם...), יודע, שאהבה וירטואלית, ממש כמו אהבה רגילה וגלוייה, כשהיא באה.... אז יודעים שהיא שם. והיא באה. ובגדול. היתה התאהבות והיא היתה הדדית. עד כדי כך, שהיינו מטיפים זה לזו כ"א על חייו של השני. היינו משיאים עיצות וקוראים לסדר אם צריך. והכל מאהבה כנה. שיחותנו היו כה מרגשות ועמוקות, שאף הגענו לבכי. ממש כך. וזה נדיר ביותר אצל שנינו. וכמו שאמרתי.... רק מי שהיה שם... יודע. וודאי ישמע לכם מוזר, אך את אהבתי הוירטואלית, זו שגרמה לי לבכי, לא ראיתי מעולם. אפילו לא תמונה. היא גם חששה להיפגש איתי. אמרה שעדיין אינה בשלה לכך. צריך להבין, כי לאור שיחותנו הרבות והחודרניות.... היה ניתן להניח כי פגישתנו, אם וכאשר..... לא תסתיים בכוס קפה. ולא בעיות מוסר הפריעו לנו. כלומר לה. הרי אמרתי שמצאנו שאנו די דומים. היה לה פחד אחד משונה. להתאהב בי. ולגרום לעצמה נזק במשפחה. התקשתי להתמודד עם פחד מוצדק זה. מובן שאין לי עניין לפגוע בה בכל דרך שהיא. בשלב מסויים חשבתי לתומי, שנושא הזיונים מרתיע אותה. הודעתי לה, שאני מוריד את הזיונים מסדר היום. אכניע את הייצר, והתחייבתי לא להכניס אותה למיטה. הסתבר שלא זאת היתה הבעייה. דווקא רעיון הגבר הזר במיטתה קסם לה. האפשרות הנוספת... שאינה רוצה להתאהב בי... לא היתה ממש רלבנטית כבר. וזה הלך ונהייה מסובך. והיא התמידה בסירובה להיפגש איתי. במהלך שיחותנו, הארוכות, ניסיתי לחפור לעומק מחשבותיה, לגלות ממה היא חוששת, לראות האם הדבר בר פיתרון. אחרי הכל, אמנם אהבתנו היתה לכאורה וירטואלית... אולם מזמן חרגה מעבר לכך. רגשית, לא חומרית. השאלה הזאת היתה מעצבנת אותה, והרגשתי שאני דורך על איזו יבלת. רק שלא ידעתי מה היא. בסוף, במאמצים, עלתה הבעייה על השולחן. אהבתי הוירטואלית, הכריזה, כי אין ביכולתה להתמודד עם 2 מערכות יחסים במקביל. כלומר איתי ועם בן זוגה. (שאגב מסיפוריה הצטייר כגבר אמיתי. אחד שהייתי רוצה כחבר בעצמי). והיא עשתה לעצמה חיים קשים מנשוא. לא רצתה לוותר על אף אחת מאהבותיה, ולא יכלה לקיים את שתיהן. אל תאחלו לעצמכם סיטואצייה כזו. אי אפשר לישון בלילה מרוב מחשבות. לפני כמה ימים, במהלך עוד שיחה ארוכה, הודיעה לי כי היא חייבת להיעלם... אולי לעזוב הכל ולנסוע ל חודש ימים לארץ רחוקה. מרחוק, אולי תוכל לחשוב על אהבותיה, שקורעות אותה. אמרתי לה רעיון מצויין. הוא היה טוב יותר לו הייתי יכול להצתרף.... אבל נראה לי בסדר. אחרי כמה שעות התקשרתי אליה.... אמרתי לה, יש לי רעיון אחר. על אותו בסיס הרעיון שלה. יותר פשוט לביצוע, וכמובן יותר זול. במקום שתעזוב הכל ותיסע לחודש.... איעלם אני מחייה לחודש ימים. לחלוטין. לא טלפונים, לא מיילים, לא צ'טים. כלום. אוויר. אמרה לי, על זה חשבתי, אך לא יכולתי להוציא זאת מפי. אמרתי לה, רק תחליטי על זמן, ואיעלם. שתקה. ועוד שתקה. אמרתי לה, ומה עם רגע זה ???????????? אמרה, בסדר. בבכי. גם אני בכיתי. נפרדתי ממנה במשפט אחד. אישי. (אפילו לא לעינכם...). והתחלנו למנות 30 יום. אין לי מושג מה תחליט בסופם. אני אפילו לא יודע מה טוב לה יותר. מצד הפשטות... הרי ברור שעדיף לה שתעזוב אותי, ותתרכז בחייה המופלאים. והם מופלאים. מאידך... ללא הריגוש, והרגש, והאהבה האסורה.... הרי לא היינו מגיעים לאן שהגענו. כלומר יש לנו צורך בזה. זה הולך להיות חודש קשה. אני יודע שהיא חושבת עליי כמו שאני עליה. האירוניה בסיפור היא שיש לי הרגשה, שבתום 30 ימי ההתנתקות הכפוייה שלנו.... היא תגיד לי, ברוך, כמו תמיד... "יקירי, לא הגעתי להכרעה..." האמת שנותר לי רק לפנטז שזה מה שתאמר. יהיה כואב אם תגיע למסקנה ההכרחית לגביה... שעליי להיעלם. זהו חברים. אתם מוזמנים להצטרף אליי למניין הימים. לא יאמן כמה לאט הם יכולים לעבור.
שלום חברים. שמעו סיפור. לפני חודשיים בערך, במהלך צ'יטוטיי בצ'טים, פגשתי בחורה. שוחחנו על הא ועל דד.... לא קרה משהו מיוחד. אבל הרגשנו ששנינו מסוגלים ליותר. בעיקר רוצים יותר. שוחחנו עוד פעם או פעמיים, ואז........... נפרץ הסכר. הסתבר כמובן, שאנו דומים למדיי במחשבותנו, ברגשותנו, ובעוד אי אלו דברים רבים אחרים. כאן המקום לציין כי שנינו נשואים כבר שנים לא מעטות. (אך לא כ"כ רבות. לא צריך להגזים). מכל מקום שיחותנו הפכו תכופות. כולל טלפונים. המיילים היו מפוצצים יום יום. והשיחות הלכו והעמיקו. והעמיקו. והעמיקו. דיברנו על הכל. דיברנו על רגשות ודיברנו על אהבה ודיברנו על עצמנו. למעשה, חדרנו עמוק זה לליבו של השני. מי שחווה פעם חוויה כזאת (לא הארכתי פה בתיאורה, מפני שאין טעם...), יודע, שאהבה וירטואלית, ממש כמו אהבה רגילה וגלוייה, כשהיא באה.... אז יודעים שהיא שם. והיא באה. ובגדול. היתה התאהבות והיא היתה הדדית. עד כדי כך, שהיינו מטיפים זה לזו כ"א על חייו של השני. היינו משיאים עיצות וקוראים לסדר אם צריך. והכל מאהבה כנה. שיחותנו היו כה מרגשות ועמוקות, שאף הגענו לבכי. ממש כך. וזה נדיר ביותר אצל שנינו. וכמו שאמרתי.... רק מי שהיה שם... יודע. וודאי ישמע לכם מוזר, אך את אהבתי הוירטואלית, זו שגרמה לי לבכי, לא ראיתי מעולם. אפילו לא תמונה. היא גם חששה להיפגש איתי. אמרה שעדיין אינה בשלה לכך. צריך להבין, כי לאור שיחותנו הרבות והחודרניות.... היה ניתן להניח כי פגישתנו, אם וכאשר..... לא תסתיים בכוס קפה. ולא בעיות מוסר הפריעו לנו. כלומר לה. הרי אמרתי שמצאנו שאנו די דומים. היה לה פחד אחד משונה. להתאהב בי. ולגרום לעצמה נזק במשפחה. התקשתי להתמודד עם פחד מוצדק זה. מובן שאין לי עניין לפגוע בה בכל דרך שהיא. בשלב מסויים חשבתי לתומי, שנושא הזיונים מרתיע אותה. הודעתי לה, שאני מוריד את הזיונים מסדר היום. אכניע את הייצר, והתחייבתי לא להכניס אותה למיטה. הסתבר שלא זאת היתה הבעייה. דווקא רעיון הגבר הזר במיטתה קסם לה. האפשרות הנוספת... שאינה רוצה להתאהב בי... לא היתה ממש רלבנטית כבר. וזה הלך ונהייה מסובך. והיא התמידה בסירובה להיפגש איתי. במהלך שיחותנו, הארוכות, ניסיתי לחפור לעומק מחשבותיה, לגלות ממה היא חוששת, לראות האם הדבר בר פיתרון. אחרי הכל, אמנם אהבתנו היתה לכאורה וירטואלית... אולם מזמן חרגה מעבר לכך. רגשית, לא חומרית. השאלה הזאת היתה מעצבנת אותה, והרגשתי שאני דורך על איזו יבלת. רק שלא ידעתי מה היא. בסוף, במאמצים, עלתה הבעייה על השולחן. אהבתי הוירטואלית, הכריזה, כי אין ביכולתה להתמודד עם 2 מערכות יחסים במקביל. כלומר איתי ועם בן זוגה. (שאגב מסיפוריה הצטייר כגבר אמיתי. אחד שהייתי רוצה כחבר בעצמי). והיא עשתה לעצמה חיים קשים מנשוא. לא רצתה לוותר על אף אחת מאהבותיה, ולא יכלה לקיים את שתיהן. אל תאחלו לעצמכם סיטואצייה כזו. אי אפשר לישון בלילה מרוב מחשבות. לפני כמה ימים, במהלך עוד שיחה ארוכה, הודיעה לי כי היא חייבת להיעלם... אולי לעזוב הכל ולנסוע ל חודש ימים לארץ רחוקה. מרחוק, אולי תוכל לחשוב על אהבותיה, שקורעות אותה. אמרתי לה רעיון מצויין. הוא היה טוב יותר לו הייתי יכול להצתרף.... אבל נראה לי בסדר. אחרי כמה שעות התקשרתי אליה.... אמרתי לה, יש לי רעיון אחר. על אותו בסיס הרעיון שלה. יותר פשוט לביצוע, וכמובן יותר זול. במקום שתעזוב הכל ותיסע לחודש.... איעלם אני מחייה לחודש ימים. לחלוטין. לא טלפונים, לא מיילים, לא צ'טים. כלום. אוויר. אמרה לי, על זה חשבתי, אך לא יכולתי להוציא זאת מפי. אמרתי לה, רק תחליטי על זמן, ואיעלם. שתקה. ועוד שתקה. אמרתי לה, ומה עם רגע זה ???????????? אמרה, בסדר. בבכי. גם אני בכיתי. נפרדתי ממנה במשפט אחד. אישי. (אפילו לא לעינכם...). והתחלנו למנות 30 יום. אין לי מושג מה תחליט בסופם. אני אפילו לא יודע מה טוב לה יותר. מצד הפשטות... הרי ברור שעדיף לה שתעזוב אותי, ותתרכז בחייה המופלאים. והם מופלאים. מאידך... ללא הריגוש, והרגש, והאהבה האסורה.... הרי לא היינו מגיעים לאן שהגענו. כלומר יש לנו צורך בזה. זה הולך להיות חודש קשה. אני יודע שהיא חושבת עליי כמו שאני עליה. האירוניה בסיפור היא שיש לי הרגשה, שבתום 30 ימי ההתנתקות הכפוייה שלנו.... היא תגיד לי, ברוך, כמו תמיד... "יקירי, לא הגעתי להכרעה..." האמת שנותר לי רק לפנטז שזה מה שתאמר. יהיה כואב אם תגיע למסקנה ההכרחית לגביה... שעליי להיעלם. זהו חברים. אתם מוזמנים להצטרף אליי למניין הימים. לא יאמן כמה לאט הם יכולים לעבור.
