אהבה אמיתית
רציתי...לא,רציתי זה לא המילה הנכונה. חשבתי, הפורום הזה מלא בוידויים קשים,אני מקבל את זה,זה חלק מהעלום שלנו,גם אם הוא מכוער,הוא קיים ואי אפשר להתעלם. אז חשבתי להביא לפה סיפור אחד נחמד,יפה ומרגש,זה הסיפור שלי,או יותר נכון שלנו... (תתחילו לדמיין את הפינק פלויד שרים ברקע I wish you were here) נפגשנו לראשונה בעבודה חדשה שקיבלתי. לא,זו לא הייתה התאהבות ממבט ראשון,לא העלנו על הדעת בכלל שמשהו יצא מזה,אפילו לדבר לא יצא לנו כל-כך,למרות שהיה מדובר במקום עבודה קטן של 6 אנשים,לא יותר. זה היה חודשיים לאחר שחזרתי מאוסטרליה,נפרדתי כשבועיים לאחר הנחיתה מהחברה שלי דאז ומהר מאוד הנחתי את ליבי ורגשותי אצל ידידה ותיקה...האמנתי שאני אוהב אותה הייתה איזו אופוריה משכרת באהבה החדשה הזו. לא הסכמתי איתה על המון דברים,כל שיחה שלנו הפכה לויכוח פילוסופי ולפעמים אף השיחה הסתיימה במתח ובשתיקה רועמת,בשאר הפעמים פשוט רבנו. ובכל זאת האמנתי שאהבה כזו היא משהו מיוחד. אשת צבא צעירה,מפקדת קורס קצינות מלאת אמביציה נלחמת בתחנות רוח ישנות ומדברת אל הרמטכ``ל בעזות מצח הייתה כחומר בידי. אני זוכר לילה אחד מול חוף ניצנים והילדה פשוט בכתה,לב מרוסק כמעט אומר לי ``אני אוהבת אותך`` ואני מאמין לה,היא לא אהבה אף אחד לפני,למעט אותו אחד ששבר את ליבה לאחר שהחל לצאת עם חברה טובה שלה במקביל. אני הייתי החבר הטוב שישב לידה בשעה שבכתה אז ואני הייתי עד לכל אותם אינספור חברים שבאו אחריו ואני כמעט בטוח שאני הייתי הראשון אחריו ששמע את שלושת המילים הללו. אני הייתי הגבר הראשון שהעזה לבכות בפניו. הייתה לה חברה טובה אחת,אולי נשמה תאומה,קשה לי להגדיר את זה,שקשה היה להפריד בניהן,ואני הייתי זה שתפס אחוז ניכר מהזמן שלה עם אותה חברה. כן,לאהוב הא אהבה,אבל היא לא ידעה כיצד. לאט לאט העניינים בעבודה החלו לרוץ,שיחות של שניות ספורות במירס הפכו לדקות ארוכות ולפעמים שעות של שיחות ליליות לאחר שעות העבודה,הפעם אני מדבר על ``ההיא`` מהעבודה,ולא על החברה. ואז גם שבת אחת שעלינו יחדיו לירושלים,ראינו סרט,אכלנו...סתם כחברים לעבודה. וכשהחברה התקשרה ושאלה אותי היכן אני,לא שיקרתי והאמת יצאה מפי כמו שירה. לא הרגשתי בוגד,להיפך,הרגשתי שאני חי והיא לא פצתה את הפה עברו להם הימים (ממש כמו בסיפורים) והרגשות עשו את שלהן. הרגשתי שעם ``ההיא מהעבודה`` יש לי יותר על מה לדבר מאשר עם ה``קצינה`` התרגשתי מכל נגיעה בה,נגיעה שלה. הרגשתי גם שאני מתחיל להתבלבל ולבלבל ואז אחר צהריים אחד,ביער בית גוברין,רק חיבקתי אותה,את ``ההיא`` מהעבודה ואולי היה זה הקש האחרון... בערב כשדיברתי איתה היא,ואני הבנו שהתאהבנו ועכשיו חייבים למצוא את הדרך קדימה,כי אחורה כבר אין. למחרת נפרדתי מהקצינה בערב סיפרתי לה שאני מתכוון להתפטר מהעבודה ולטוס לחו``ל,לא רציתי לפגוע בה,והיא אמרה שהיא תחכה לי. אז כבר לא הייתה לי ברירה,וסיפרתי לה את מה שמפניו היא כל כך חששה. גם כשיצאתי מהבית שלה היא צעקה לי שהיא מחכה לי שם...אבל לא הגבתי. שלוש שעות מאוחר יותר פינק פלויד מתנגנים ברקע...היא לא ידעה,אני לא ידעתי אבל באחד מהתוים הכי מרטיטים בשיר נישקתי אותה וזה היה הרגע הכי מתוק בחיים שלי. זו הייתה ``ה`` נשיקה שחיכיתי לה,שחיפשתי. של אהבה ותשוקה והבנה שנה עברה מאז...שנה שלושה חודשים וחמישה ימים מדהימים.
רציתי...לא,רציתי זה לא המילה הנכונה. חשבתי, הפורום הזה מלא בוידויים קשים,אני מקבל את זה,זה חלק מהעלום שלנו,גם אם הוא מכוער,הוא קיים ואי אפשר להתעלם. אז חשבתי להביא לפה סיפור אחד נחמד,יפה ומרגש,זה הסיפור שלי,או יותר נכון שלנו... (תתחילו לדמיין את הפינק פלויד שרים ברקע I wish you were here) נפגשנו לראשונה בעבודה חדשה שקיבלתי. לא,זו לא הייתה התאהבות ממבט ראשון,לא העלנו על הדעת בכלל שמשהו יצא מזה,אפילו לדבר לא יצא לנו כל-כך,למרות שהיה מדובר במקום עבודה קטן של 6 אנשים,לא יותר. זה היה חודשיים לאחר שחזרתי מאוסטרליה,נפרדתי כשבועיים לאחר הנחיתה מהחברה שלי דאז ומהר מאוד הנחתי את ליבי ורגשותי אצל ידידה ותיקה...האמנתי שאני אוהב אותה הייתה איזו אופוריה משכרת באהבה החדשה הזו. לא הסכמתי איתה על המון דברים,כל שיחה שלנו הפכה לויכוח פילוסופי ולפעמים אף השיחה הסתיימה במתח ובשתיקה רועמת,בשאר הפעמים פשוט רבנו. ובכל זאת האמנתי שאהבה כזו היא משהו מיוחד. אשת צבא צעירה,מפקדת קורס קצינות מלאת אמביציה נלחמת בתחנות רוח ישנות ומדברת אל הרמטכ``ל בעזות מצח הייתה כחומר בידי. אני זוכר לילה אחד מול חוף ניצנים והילדה פשוט בכתה,לב מרוסק כמעט אומר לי ``אני אוהבת אותך`` ואני מאמין לה,היא לא אהבה אף אחד לפני,למעט אותו אחד ששבר את ליבה לאחר שהחל לצאת עם חברה טובה שלה במקביל. אני הייתי החבר הטוב שישב לידה בשעה שבכתה אז ואני הייתי עד לכל אותם אינספור חברים שבאו אחריו ואני כמעט בטוח שאני הייתי הראשון אחריו ששמע את שלושת המילים הללו. אני הייתי הגבר הראשון שהעזה לבכות בפניו. הייתה לה חברה טובה אחת,אולי נשמה תאומה,קשה לי להגדיר את זה,שקשה היה להפריד בניהן,ואני הייתי זה שתפס אחוז ניכר מהזמן שלה עם אותה חברה. כן,לאהוב הא אהבה,אבל היא לא ידעה כיצד. לאט לאט העניינים בעבודה החלו לרוץ,שיחות של שניות ספורות במירס הפכו לדקות ארוכות ולפעמים שעות של שיחות ליליות לאחר שעות העבודה,הפעם אני מדבר על ``ההיא`` מהעבודה,ולא על החברה. ואז גם שבת אחת שעלינו יחדיו לירושלים,ראינו סרט,אכלנו...סתם כחברים לעבודה. וכשהחברה התקשרה ושאלה אותי היכן אני,לא שיקרתי והאמת יצאה מפי כמו שירה. לא הרגשתי בוגד,להיפך,הרגשתי שאני חי והיא לא פצתה את הפה עברו להם הימים (ממש כמו בסיפורים) והרגשות עשו את שלהן. הרגשתי שעם ``ההיא מהעבודה`` יש לי יותר על מה לדבר מאשר עם ה``קצינה`` התרגשתי מכל נגיעה בה,נגיעה שלה. הרגשתי גם שאני מתחיל להתבלבל ולבלבל ואז אחר צהריים אחד,ביער בית גוברין,רק חיבקתי אותה,את ``ההיא`` מהעבודה ואולי היה זה הקש האחרון... בערב כשדיברתי איתה היא,ואני הבנו שהתאהבנו ועכשיו חייבים למצוא את הדרך קדימה,כי אחורה כבר אין. למחרת נפרדתי מהקצינה בערב סיפרתי לה שאני מתכוון להתפטר מהעבודה ולטוס לחו``ל,לא רציתי לפגוע בה,והיא אמרה שהיא תחכה לי. אז כבר לא הייתה לי ברירה,וסיפרתי לה את מה שמפניו היא כל כך חששה. גם כשיצאתי מהבית שלה היא צעקה לי שהיא מחכה לי שם...אבל לא הגבתי. שלוש שעות מאוחר יותר פינק פלויד מתנגנים ברקע...היא לא ידעה,אני לא ידעתי אבל באחד מהתוים הכי מרטיטים בשיר נישקתי אותה וזה היה הרגע הכי מתוק בחיים שלי. זו הייתה ``ה`` נשיקה שחיכיתי לה,שחיפשתי. של אהבה ותשוקה והבנה שנה עברה מאז...שנה שלושה חודשים וחמישה ימים מדהימים.
על הפוגה קטנה מהכאב והצער. שימשיך לכם ככה, תמיד.