אדוני כבוד השופט - 1

[softy]

אדוני כבוד השופט - 1

דפיקה רמה על דלת הבית הקימה אותי בחוסר רצון בולט מהכורסה הנוחה שעליה השתרעתי כדי לצפות בערב חדש, היססתי קצת לפני שקמתי לפתוח את הדלת, קיוויתי שאולי זה עוד מתרים אחד שעומד מעבר לדלת ואם אתעכב עוד קצת, הוא פשוט ימשיך הלאה, הדפיקה השניה שהייתה בעוצמה חזקה יותר, לא השאירה מקום לספק, הוא מאוד החלטי, מי שעומד שם. ניגשתי לפתוח, מולי עומד קצין בדרגת סרן נמוך וקרח לחלוטין, פניו שידרו קור רוח ונחרצות, הבעת פניו הייתה מקפיאה. ולידו עוד אדם בלבוש אזרחי, רזה חובש משקפי ראיה בסגנון ג´ון לנון, חזותו הייתה מנוגדת לחלוטין לקצין שעמד לידו. כבר יותר משנתיים תמימות שאני משוחרר לתמיד משרות מילואים, אז איזה עסק יש לי לעזאזל עם הצבא. שלום, כאן גר רוני בר? הוא שואל , כן אתה עונה ונזכר שבעצם יש לך בן שמשרת כבר כמעט שנתיים בצבא. לבך שהחסיר פעימה מתחיל עכשיו להלום בפראות, המראות מהטלוויזיה על הדרך שבא מודיעים למשפחה על אסון, מציפים אותך בבת אחת. בטלוויזיה זה תמיד נראה רחוק, זה נראה כמו משהו שקורה לאחרים, אף פעם לא לך. - קרה משהו? אני שואל ומקווה לשמוע שזו סתם בדיקה שגרתית. - מי אתה? הוא שואל - אני אבא שלו. - בוא נכנס, שב רגע, הוא אומר, אישתי שעוקבת אחרי השיחה ממקום מושבה בסלון מתחילה לצעוק, - מה קרה? מה קרה? רוני מת, תגיד את האמת רוני מת נכון? - לא הוא לא מת אבל הוא פצוע קשה, הוא שוכב כרגע בבית חולים בטיפול נמרץ, קרתה תאונה והוא נפצע קשה, אומר הקצין. אני מרגיש שרגליי רועדות, אם הגיע קצין עד אלינו הביתה ועוד מלווה ברופא, זה חייב להיות חמור, הם כנראה לא מספרים מיד את האמת, יש להם אולי שיטות לרכך את עוצמת הידיעה, הם קודם יגידו לך שהוא פצוע, רק אחר כך יספרו לך שהוא גם מת. אישתי כבר נמצאת בהיסטריה מוחלטת וצעקותיה נשמעים בכל הבניין ` רוני מת! רוני מת!` - בואו בבקשה תתלוו אלי אומר הקצין, אנחנו נסיע אתכם לבית החולים. הדרך עד לבית החולים אסף הרופא נמשכת כחצי שעה, חצי שעה של בכי היסטרי וצעקות של אישתי, ושתיקה מוחלטת של הקצין שהתאימה לחלוטין לחזות הנוקשה שהציג. גם האדם שהתלווה אליו, והתברר שהוא רופא, שמר על שתיקה, מידי פעם היה הקצין מתלחש בטלפון הסלולרי שלו, הבעת פניו נשארה כשהייתה, שום דבר בהם לא הסגיר משהו ממחשבותיו. אני שיושב קפוא ומנסה בכל כוחי לא לחשוב על כלום, אני מחבק את אישתי והדמעות ניגרות מעצמן בהתחלה עוד ניסיתי לשאול את הקצין כדי לקבל יותר פרטים, והוא מתחפר בשתיקתו, שתיקה שלא מבשרת טובות. בכניסה לטיפול נמרץ חיכו בחוץ שישה קצינים חמורי סבר, כולם לחצו את ידי ובמנוד ראש מבלי להגיד מילה, הרגשתי שכולם משתתפים בצערי, הייתה אוירה של ניחום אבלים במפגש המהיר הזה. הובלנו אל תוך חדר הטיפול נמרץ, אישתי נשארה בחוץ , ריח חריף של חומר חיטוי, כזה המייחד בתי חולים עמד באויר, מכל עבר נשמעו כל מיני ציפצופים בקצב ובטון שונה. מנהל המחלקה שבאופן מפתיע דמה מאוד לקצין שליווה אותנו, גם הוא היה קרח למשעי, הוביל אותי אל המיטה האחרונה בקצה הימני של החדר שהיה מסודר בצורה של האות ח´, שבע מיטות היו מסודרות בו לאורך הקירות, שלוש מול תחנת האחריות ושתיים מכל צד. "שלום שמי ד"ר לוינסון ואני מנהל המחלקה" הציג את עצמו, גם פניו היו חמורי סבר, רק המשקפיים עם המסגרת הדקה שחבש לעיניו הבליטו עיניים רכות. לאחר שהציג את עצמו החל נותן לי סקירה מפורטת על מהלך העניינים מרגע הגעתו של רוני אל בית החולים. " אנחנו מקווים שהוא יצליח להחזיק מעמד בשעות הקרובות, למעשה יש לו שטף דם חזק במוח, הוא הגיע אלינו בלי דופק ובלי לחץ דם, רגל שמאל שלו התרסקה לגמרי ומתחיל להתפתח בה נמק, הוא זקוק לניתוח דחוף ברגל, אבל אין אפשרות במצב הזה לנתח אותו, זאת בגלל הלחץ התוך גולגולתי הרב שיש כרגע בעקבות שטף הדם במוח, החדרנו לתוך הגולגולת שלו רגש למדידת הלחץ, בדרך כלל לחץ סביר הוא לחץ שעומד על 8 יחידות, אצלו כרגע מד הלחץ מראה 28 , ניתוח במצב הזה יגרום למותו המידי. יש סיכוי רב שנצטרך לכרות את הרגל במידה והנמק ימשיך. אלו הם בעיקר הבעיות שמסכנות את חייו כרגע, מלבד זאת נקרע לו גם האף בתאונה, ד"ר פישמן שהיא המנתחת הפלסטית טיפלה בזה, היא אחר כך תמסור לך פרטים יותר מדויקים, בצילומי רנטגן וסי טי שביצענו עם קבלתו גילינו, ארבע חוליות שבורות בעמוד השדרה, כרגע אנחנו עדיין לא יכולים להעריך אם נגרם גם נזק לחוט השדרה, צלע אחת שבורה, וכתף ימין שבורה, אנו עדיין נמצאים בעיצומן של בדיקות נוספות, ברגע שהוא הגיע לבית החולים מיד הזמנו רופאים ממחלקות שונות כדי שיבדקו אותו, אנו קוראים לזה טראומה רב מערכתית." אחרי שסיים לתת לי את הסקירה הזאת, נפנה הרופא מעלי, כאילו רומז, זה מה שיש לי כרגע להגיד לך, ואני מקווה שלא תמשיך להקשות עלי הלאה. אני המשכתי. - מה בעצם קורה עכשיו שאלתי, האם אני יכול לדבר איתו? עיניו של ד"ר לוינסון נפערו לרווחה כאילו אומר לי, לא הבנת מה שאמרתי לך עד עכשיו?! "אתה יכול לדבר איתו, אך לא נראה לי שהוא ישמע אותך – הוא חסר הכרה". אמר תוך שהוא ממשיך להתרחק, מבחינתו השיחה הזו הסתיימה.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 2

התקרבתי למיטה ראיתי מישהו ששוכב שם, מתוך פיו יוצא צינור שקוף, די עבה, שמוביל אל מכונה גדולה שעומדת בצד ימין של המיטה, המכונה מלאה בכל מני כפתורים ונוריות שנדלקות ומחליפות צבע בהתאם לקצב של שתי הבוכנות השקופות שדוחסות אויר אל ריאותיו של רוני. מעל רוני היה צג של מחשב שהציג גרפים בכל מיני צבעים ולא חדל להשמיע כל מיני סוגים של צפצופים ומנגינות מונוטוניים שיחד עם המוניטורים של שאר החולים בחדר הצטרף למן הרמוניה של צגים שמדברים בניהם בשפה המובנת רק להם. גם הריבועים האדומים שהבהבו על המסך התריעו על כל מיני ערכים נמוכים מידי לכל ריבוע אדום היה את הצליל הייחודי לו, שמתי לב שצליל מסוים היה מיד מביא אחות אל המיטה, היא הייתה בודקת משנה מינונים לוחצת על איזה כפתור השתקה וממשיכה הלאה לעבר מיטה אחרת. למעשה האחיות שהיו שם לא הפסיקו לרגע את ההתרוצצות סביבו, הן כל הזמן החליפו בקבוקים, שינו מינונים, לקחו דם, חיברו עוד צינורית, כל פעולה שעשו לוותה ברישום על גבי דפים גדולים שהיו על מתקן מיוחד דמוי שולחן כתיבה בחזית המיטה. הצצתי פנימה אל תוך הדפים, חשבתי שאולי שם אוכל לקבל יותר מידע ממה שד"ר לוינסון היה מוכן לנדב לי, היו שם המון רישומים, לא הצלחתי לפענח כלום. מכף רגלו השמאלית של רוני נמשך חוט כלפי מטה שבסופו הייתה תלויה משקולת שלהערכתי שקלה לפחות שני קילו ,הרמתי את הסדין מהרגל ולחרדתי היה שם מסמר שתקוע לרוחב הברך המסמר שימש כעוגן קשירה לחוטים המחזיקים את המשקולת, המראה היה קשה, נזהרתי מאוד לא לעשות תנועות מגושמות ליד המיטה, התהלכתי מאוד בזהירות כדי לא לתלוש מבלי משים את אחד מעשרות הצינוריות שיצאו מתוך כל מיני שקיות נוזלים ומכשירים שונים שהובילו כולם בסופו של דבר אל גופו הדומם של רוני. נאלצתי לתמרן את עצמי כמו ברשת של קורי עכביש, כל צינורית כזו הזרימה סוג אחר של נוזל לגופו, הורדתי את הסדין מעל חלק גופו העליון, תפר בחוט שחור וגס באורך של עשרה סנטימטר על כתפו הימנית קידם את פני, המשכתי להוריד את הסדין כלפי מטה כדי לראות שיש עוד שלושה תפרים כאלו גם על שני פרקי ידיו, ועוד עשרות או אולי מאות חורים קטנים שהשאירו אלפי שברי השמשה הקדמית של הרכב שעליה התנפץ גופו. כיסיתי חזרה את הגוף החבול והתרכזתי בפניו, תפר ארוך מהקצה העליון של האף ועד לנחיר השמאלי בלט מאוד על פניו, נזכרתי שבעצם הרופא אמר לי שבין היתר גם נקרע לו האף, לא כל כך הבנתי למה הכוונה עד שלא ראיתי במו עיניי, האף נתלש ממקומו, ורק ידיה האמונות של המנתחת הפלסטיקאית הן שהחזירו את האף למקומו הטבעי. רוני נראה כישן שינה עמוקה, באופן מפתיע הייתה מן שלווה מסוימת בהבעת הפנים שלו, לא הייתה בהן הבעה מיוסרת, לא נראה היה שהוא סובל. "רוני, זה אבא, אתה שומע אותי? תשמע בן, תחזיק מעמד! הכל יהיה בסדר, אתה שומע? אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר, אתה תחזור חזרה להיות איך שהיית, תשמע מה שאני אומר לך, אני מבטיח! אתה תחזור להיות הילד היפה והשמח שהיית, זה אני אבא שמבטיח לך את זה, אתה הרי יודע שמה שאבא מבטיח הוא תמיד מקיים". אמרתי ישר לתוך אוזנו של רוני. האחות הראשית ביקשה ממני לצאת, תוך שהיא מבטיחה לי שאם יהיה שינוי הם ידאגו לעדכן אותי. יצאתי החוצה, כשבדרך אני סוקר את החולה ששכב במיטה ליד רוני, היה זה גבר שמן ששכב בלי נוע עם הבעה מאוד מיוסרת בפנים, הפנים שלו הם אלו ששידרו את המצוקה הנוראית שבה נמצא האיש הזה, גם הוא היה מחובר למכונת הנשמה ולעוד עשרות צינוריות קטנות, המוניטור מעל ראשו היה שקט, מלבד הצבעים שהתחלפו בו מידי פעם מירוק לאדום, לא נשמע שום צפצוף מהכיוון שלו, "קדחת הנילוס" אמרה לי האחות כאילו קוראת את מחשבותיי.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 3

בחוץ כבר הייתה התגודדות של חיילים וקצינים שהקיפו את אישתי וניסו לעודד את רוחה, יצאתי החוצה שותק, עדיין מנסה לעכל את המראות שזה עתה ראיתי, די מרגיש כבתוך חלום, מקווה שעוד מעט אתעורר , השאלות והסיפורים שקידמו אותי בצאתי הבהירו לי סופית שאין חלום, זוהי מציאות, מציאות חותכת שלא ניתן להימלט ממנה. את הלילה העברנו שם בחדר ההמתנה, הרופאים אמרו שעשרים וארבע השעות הראשונות הן הכי קריטיות, ואחר כך ארבעים ושמונה שעות, ואחר כך שבעיים ושתיים שעות, ואז נדע שחלפה סכנת המוות המיידי, ואנחנו רצינו להיות קרובים. בבוקר מוקדם יצא רופא ואמר שהחליטו לקחת את רוני לניתוח, הם ינסו לנתח לו את הירך המרוסקת, אבל רק במידה שהלחץ בגולגולת יאפשר זאת, אם לא, אז אין מנוס ויצטרכו לקטוע את הרגל, הנמק כבר במצב מתקדם. הרופא המנתח, שנראה צעיר מדי מכדי להיות מנתח מומחה כפי שהוצג, נתן לי מסמך הסכמה, ושחרור בית החולים מתביעות עתידיות במידה ומשהו ישתבש, וביקש שאחתום, חתמתי. "אני סומך עלייך שתעשה הכל כדי להציל את הרגל דוקטור, אני מכיר טוב את רוני, הוא לא יסכים לחיות ללא רגל". הוא הבטיח לי שכך יעשה. אנו התמקמנו בתוך חדר מרווח שהיה למעשה חדר המתנה של טיפול נמרץ לחולי לב, שהיה ממוקם ממול לטיפול נמרץ הכללי שבו שכב רוני. מהבסיס שבו שירת רוני החלו לשלוח אלינו לחדר פירות, עוגות וציוד לשינה, וככל שנקפו השעות החל גם זרם המבקרים שהשמועה הגיע אליהם, להגיע לבית החולים, כולם הצטופפו בחדר הזה יחד איתנו, עד שלא נשאר עוד מקום למבקרים של חולים אחרים בבית החולים. חלפה שעה חלפה עוד חצי שעה, הרופא הצעיר שלקח את רוני לניתוח נכנס לחדר וסימן לי בידו לבוא אליו. " אני מצטער", הוא התחיל להגיד, כל הדם מגופי אזל בבת אחת, בזוית עיני עוד הספקתי לראות את אישתי נופלת פשוטת איברים על הספה עליה ישבה. " אנחנו לא יכולים לבצע את הניתוח, הלחץ התוך גולגולתי עוד גבוה מידי, הניתוח יכול לסכן אותו, החלטנו לחכות עוד עשרים וארבע שעות", אמר. אנחת רווחה נמלטה מפי, הוא חי ועדיין עם שתי רגליו, קבלנו עוד פסק זמן לתקווה מחודשת. חיכיתי ליד הדלת של חדר הניתוח כדי ללוות את רוני בחזרה אל חדר הטיפול נמרץ, שני אחים ורופא יצאו עם רוני על אלונקה מיוחדת שהיו מחוברים אליה כל אותם המכשירים שהיו בטיפול נמרץ, רק שהמכשירים האלו עבדו כנראה על סוללות, הדרך מחדר הניתוח אל הטיפול נמרץ עוברת בחוץ, היה צריך להוליך את האלונקה על כביש די משובש שגרם לגופו של רוני להיטלטל מצד אל צד, רוני החל לחרחר ולהשתעל, הרופא עצר את האלונקה הצמיד מסיכה שהייתה מחוברת לבלון אל פניו של רוני והחל לפמפם אויר אל תוך ריאותיו תוך שהוא אומר לאחים להמשיך ללכת, בערך שלוש דקות ארכה הדרך, אפשר היה לראות על פניו של רוני שהוא במצוקה, אולי מהטלטולים או אולי ממצוקה נשימתית. חדר ההמתנה ששהינו בו המה בכל מיני אנשים שבאו להיות איתנו, היו כאלו שאנו מכירים וכאלו שלא, גם מקומם של כל מיני נושאי התפילות ועושי הניסים לא נפקד, גם הם הגיעו עם כל מיני קמיעות וספרי תהילים, ואני כאדם לגמרי לא מאמין נאחזתי בכל דבר שאולי יכול להוסיף תקווה נוספת. כל ארבע שעות נתנו לאחד מאתנו להיכנס לראות אותו , אישתי לא יכולה הייתה לראותו, מצבה הנפשי לא אפשר לה. אני הייתי נכנס תמיד בחברת ביתי הבכורה יפעת שקורצה מהחומר חזק יותר מאמה. בכל ביקור שלי אצלו , למרות שהוא היה חסר הכרה לחשתי באוזנו, - רוני אל תדאג, הכל יהיה בסדר, אנחנו כאן כולנו מסביבך, כולנו אוהבים אותך ואנחנו נשמור עליך, אתה תצא מזה, תהיה חזק, אתה חייב את זה גם לעצמך וגם לנו. למעשה רוני היה מורדם, בקבוק של חומר הרדמה היה תלוי מעליו ומחדיר לגופו דרך הוריד את חומר ההרדמה, הרופאים היו משוכנעים שהוא נמצא במצב של חוסר הכרה, רק ליתר ביטחון כדי שלא יסבול כאבים וגם כדי שגופו יצליח לאסוף מספיק אנרגיה כדי להלחם בטראומה הרב מערכתית, כך הרופאים מכנים את מצבו, לצורך הזה הרופאים העדיפו להרדימו. כך הייתי מדבר אליו בכל פעם שנכנסתי, אבל בלבי פנימה חלפו הרהורים לגמרי אחרים, בלבי פנימה לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותו חזרה בכל מחיר, היה לי חשש נוראי מפני העתיד. איך שאני לא מסתכל עליו , על העתיד, הוא לא נראה טוב. התכנסתי לי בתוך פינה מבודדת בחצר של בית החולים והחלטתי לרשום מכתב לרוני, מכתב כזה שרק אני רוני ואלוהים במידה והוא קיים, נוכל לדעת על קיומו. אחרי שסיימתי לרשום את המכתב, למרבה הפתעתי רשמתי אותו בפעם אחת בלי שום מחיקות בלי שום טיוטות, צלצלתי באינטרקום של הטיפול נמרץ ובקשתי להיכנס, למרות שלא הייתה זו שעת ביקור, האחות הראשית הסכימה, ניגשתי אל מיטתו של רוני, מצאתי אותו שוכב על צידו כשכריות תומכות בגבו כדי שיישאר בתנוחה הזו, "למנוע פצעי לחץ", אמרה האחות מבלי ששאלתי. "האם את יכולה להשאיר אותנו לבד", שאלתי, "ודאי" היא ענתה והלכה לטפל בחולה אחר.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 4

וכך כשדמעות זולגות מעיני הקראתי לרוני ישר לתוך האוזן את המכתב שרשמתי: ``רוני שלי, בזמן שאתה מרחף לך שם בין שני העולמות, בעוד שעדיין לא קיבלת אישור כניסה לעולם הבא, ועדיין עוד אין לך אישור חזרה לעולם הזה, אני יושב כאן ומחכה. אני מחכה שתחליט באיזה עולם אתה רוצה להיות, כל החלטה שתקבל תהיה מקובלת עלי, אני לא רוצה ללחוץ עליך, אני יודע שאתה מחכה לראות איך יתפתחו הדברים. אתה בטח לא מוכן לחזור אלינו בכל תנאי, יש לך תנאים לחזרה ואני מכבד אותם. אל תמהר רוני, קח את הזמן שלך, חכה לראות איך אתה יוצא מהסיפור הזה הרי אלו הם החיים שלך, מדובר כאן על העתיד שלך, אני לא רוצה להיות אנוכי, אני מוכן לקבל אותך חזרה בכל מצב, אבל לא אני הוא זה שחשוב כאן, יותר חשוב זה איך אתה הולך לחיות עם עצמך אחר כך. מבחינתי כל פיסת החיים שלך עד עכשיו, כל האושר שנגעת בו, כל החוויות שצברת, כל הריגושים שהתרגשת, כל אלו הם שלך, והם ילוו אותך בכל דרך שתבחר. אם אתה יודע שהדרך הבאה שעומדת לפנייך היא דרך ייסורים, היא חיים שאין בהם אושר שאין בהם כבוד, שאין בהם תכלית... אני משחרר אותך מהחובה להתחשב בי. אתה כבר בחור בוגר, קבל את ההחלטות שלך לבד, תרגיש נוח עם כל החלטה שתקבל, תחשוב רק על עצמך בזמן הזה. אל תתחשב בי! אני מעדיף לזכור אותך כמו שהיית, יפה, חכם, מצחיק, רגיש, שנון ואוהב את החיים. אבל אם בכל זאת תחליט להישאר איתנו, דע לך, שאני אזיז הרים, אני אלך מקצה העולם עד קצה העולם כדי לעזור לך במלחמת הקיום, כדי להביא חזרה את האושר ללבך. לכן, רוני, צא ועמוד אל מול גורלך! אנחנו כאן נהיה מליצי היושר שלך! כל החלטה שתקבל תהיה מקובלת עלי. אל תחשוב עלינו, חשוב רק על עצמך, אנחנו כאן כדי לתמוך בכל החלטה שתקבל.`` אבא. אני יכול להישבע שראיתי את עיניו של רוני נעצמות קצת יותר ממה שהיו, אני בטוח שהוא ניסה להגיד לי שהוא שמע והבין אותי, גם הרגשתי שהוא מקשיב לי, למרות שעשה עצמו ישן.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 5

רוני עמד ברמזור כאשר היה אור אדום, זה היה בסיום יום העבודה הראשון שבו החל לעבוד כפועל בניין, הוא וחברתו החליטו לנסוע לבלות סוף שבוע ארוך באילת, לצורך הזה לקח רוני חופשה שהייתה מגיעה לו מהצבא כדי לעבוד ולהרוויח מספיק כסף לממן להם את חופשתם החלומית הראשונה מחוץ לבית כזוג, זו תהיה הפעם הראשונה של רחל חברתו שהיא תישן מחוץ לבית, לא לפני שקודם הייתה צריכה להפעיל לחץ כבד על הוריה השמרניים. ההרהורים על החופשה הרומנטית החלומית שמצפה לו בחברת רחל האהובה עליו לא נתנו לא מנוח, הוא בנה אלפי תסריטים אפשריים במוחו, כיצד תיראה החופשה הרומנטית הזו שלהם יחד, ככל שהרהר יותר כך גברה התשוקה להגיע כבר ליום המיוחל, כל דקה ושעה שעברה קירבו אתו אל מימוש הפנטזיה שהוא מגלגל בראש מרגע שעלה הרעיון, ומרגע שההורים של רחל נתנו את הסכמתם. בעודו שקוע בהרהורים התחלף הרמזור האדום לירוק ורוני החל בנסיעה, הוא כבר הספיק להגיע לאמצע הצומת, כאשר מצד שמאל שלו הגיעה מכונית במהירות של 100 קמ``ש שעברה באור אדום, לא היה לו סיכוי , לא ניתן היה להימלט מאותו הטיל בדמות מכונית, הוא אפילו לא ראה מה פגע בו. גופו של רוני עף באוויר, ראשו פגע בשמשת המכונית , היא התנפצה לאלפי רסיסים קטנים יחד עם כל חלומותיו על החופשה הרומנטית שמצפה לו בשבוע הבא. גופו המשיך להיגרר ולהתגלגל אל מתחת למכונית עוד כחמישים מטר . האופנוע שעליו רכב התפרק לשניים, חלק אחד עף אל מעבר לכביש, והחלק האחר עוד המשיך בתאוצה כמאה מטרים נוספים. שוב מכניסים את רוני לחדר ניתוח, עשרים וארבע שעות עברו ורוני עדיין חי, שוב אנו יושבים דרוכים ומחכים, כל אחד מכונס בתוך עצמו ובתוך הרהוריו, אשתי לא יכולה להשתלט על תנודות הגוף הבלתי רצוניות שפקדו אותה, וכך היא יושבת ומתנדנדת קדימה ואחורה כשרק העוצמה משתנה מדי פעם. לפעמיים היא מרימה את עיניה ומביטה על המתרחש סביב, היא לא מתקשרת עם אף אחד, רוב הזמן מבטה מושפל לרצפה . - יותר אנו לא מחכים, אומר לי הרופא, אם לא נצליח לנתח את הרגל, אנו נהיה חייבים לכרות אותה, מכיוון שהיא כבר גורמת לזיהום בגוף. - תעשו כל מה שצריך אני אומר ביאוש לרופא, רק תשדלו לשמור לנו אותו בחיים. שש שעות עברו , המתח הרג אותנו, אף אחד לא יצא לספר לנו על מהלך הניתוח, היינו מותשים לגמרי עשרים וארבע שעות ללא שינה, אולי אפילו יותר , ללא אוכל, רק בכי ומתח. - הניתוח הצליח, אמר הרופא שיצא החוצה, הצלחנו להציל את הרגל החדרנו מסמר ארוך לכל אורך עצם הירך עד הברך וחיזקנו אותו עם עוד שלושה ברגים בצדדים. עכשיו רק נשאר לנתח את הקרסול שגם הוא מרוסק, אבל זה לא דחוף, ניתן לו קודם להתאושש מהניתוח הזה. אנחת רווחה גדולה יצאה מפינו, לא רק שרוני חי, הוא גם יישאר עם שתי רגליו, היש אושר גדול יותר מזה? באותו רגע צחקנו והיינו מאושרים , לרגע שכחנו שרוני בכלל עדיין חסר הכרה, עדיין מחובר למכונת הנשמה, עדיין חבול ופצוע בכל עצם ואבר בגופו, באותו הרגע היינו רק מאושרים מעצם העובדה שהוא נשאר עם שתי רגליו.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 6

הטלפון הסלולרי שלי צלצל, כמו בכל בוקר, גם הבוקר הייתה על הקו רותי, " בובי מה שלומך?" נשמע קולה הצוהל מעברו השני של הקו. " לא טוב רותי" עניתי וקולי היה שבור וסדוק מתמיד, רותי שהייתה מסוגלת לקלוט שינויים ולו הקלים ביותר מנימת קולי, "מה קרה?" שאלה וקולה הביע חרדה עצומה, היא הייתה בטוחה שכנראה קרה משהו לאבי שהיה זקן וחולה מאוד, " בני רוני שוכב פצוע אנוש במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים" אמרתי. נהיה שקט מעברו השני של הקו, יכולתי לראות בעיני רוחי את אפיסת הרגליים שתוקפת אותה, סיפרתי לה בקצרה את השתלשלות הדברים, הבטחנו לדבר יותר מאוחר, היא כבר לא יכולה הייתה להמשיך בשיחה. רותי הייתה אהובתי מזה כשנה, לפני אחד עשר חודשים ליתר דיוק נפגשו דרכינו בפורום של נענע שמיועד לגלאי 30 פלוס, אני נהגתי לכתוב שם שירים ולפלרטט עם נשים אחרות שכתבו שם. " מחפש נפש תאומה?" זו ההודעה שהדביקה רותי לאחד השירים שכתבתי לתוך הפורום, ההודעה הזו הודבקה לדף שכבר התגלגל אחורה ברשימת הדפים בפורום, לא יודע למה, אבל איזה דחף בלתי מוסבר גרם לי לחזור אחורה בדפים, דבר שמעולם לא עשיתי קודם, ותוך כדי כך לגלות את ההודעה שהשאירה על השיר שפרסמתי. כמובן שלא היססתי, שלחתי לה איימל בצרוף של תמונת דולפין יפיפיה ," ודאי שאני מחפש נפש תאומה, יש לי הרגשה שמצאתי סוף סוף" כתבתי לה וצרפתי את מספר האי סי קיו שלי. כבר באותו הערב נוצר הקשר הראשון שלנו באי סי קיו. רפי - הי......... קיבלת את ההודעה שלי מאתמול? רותי - כן קיבלתי תודה תמונות ניפלאות רפי - ספרי על עצמך רותי - אוי... רפי - מה קרה??? רותי - יקירי, קופידון מתבלבל כאן עם החיצים......))) ראיתי שכתבת בפורום של נענע שיר יפה לבחורה ושמה רותי..... יש לי תחושה ותקן אותי אם אני טועה שאולי כתבת את השיר בשבילי בבקשה, בבקשה, בבקשה....))) רפי - האם את לא רותי? רותי- אני זו שחיפשתי נפש תאומה ועדיין מחפשת אהבה....... רפי - אז השיר הוא לך! רותי - אני השארתי לך הודעה אישית בנענע אבל זו לא אני שם שמפרסמת הודעות פומביות בפורום אז אם ניחשת שאני אוהבת לשחות ומאוד אוהבת דולפינים ולוויתנים בוודאי תמצא שוב את הדרך אליי........ רפי - אני יודע את השארת לי הודעה על נפש תאומה ואני כתבתי לך שיר בפורום, וכן גם אני מחפש נפש תאומה רותי - אבל זו לא אני בפורוםםםםםםםםםםם לא הבנת? ))) רפי - אז מאיפה יש לי את הכתובת שלך? ומאיפה יש לי את האי סי קיו שלך אם לא מהפורום של נענע? רותי- בוא נעשה תרגיל נגיד שקוראים לי מיכל אז מיכל השאירה לך הודעה על נפש תאומה ללא קשר לבחורה ושמה רותי שפרסמה.....אני אפילו לא יודעת מה היא פרסמה בפורום רפי – האמת שבכלל לא איכפת לי העיקר שאת כאן ועכשיו רותי - כמה שההתחלות לפעמים קשות.........)))) רפי - אז בואי נתחיל מחדש כאילו רק עכשיו נכנסנו,שלום אני רפי ומי את רותי? רותי - נותנת לך את זכות הראשונים להתחיל........... רפי - מה תרצי לדעת? רותי - מה שתבחר לספר........ רפי - אני גר במרכז הארץ, רומנטיקן רותי - יפה...... בן כמה רפי? רפי - 39 רותי - ו....... רפי - מה? רותי - רווק/נשוי/גרוש רפי - שאלה קשה רותי - נמוך/גבוה ? קדימה... רפי - 171 ס"מ 65 קילו רותי - ????? נו.... רפי - מה נו? רותי - מצב אישי? רפי - זה חשוב כרגע? רותי - כן מאוד! רפי - אבל אנחנו רק מדברים כרגע , לא? רותי - למה הקושי לענות? רפי - בנתיים אני רק נחשף, מה עם קצת אינפורמציה עלייך? רותי - קודם נשלים את האינפורמציה לגביך רפי - עקשנית הא? רותי - מזל שור.... סמל העקשנות רפי - רק מצבי האישי חסר לך להשלמה התמונה? רותי - אני יכולה להניח שאתה נשוי? רפי - את יכולה להניח רותי - צר לי לאכזב אותך........ רפי - למה לאכזב? רותי - דווקא רציתי לבנות עליך....... רפי - מה חתונה? רותי - קשר רפי - למה זה מפריע? רותי- לי זה מפריע רפי - יכולתי לשקר רותי - ומה היה יוצא לך מזה? רפי - המשך הקשר איתך רותי - באיזה שהוא שלב הדברים מתגלים בצורה טבעית אני שמחה שאתה דובר אמת........ רפי - נכון, אבל אין צורך לפסול מישהו רק בגלל שכרגע הוא נשוי רותי - הדגש הוא על המילה כרגע? רפי - הדגש הוא על זה שצריך לתת לדברים להתפתח רותי - אבל מראש אני רואה בעיתיות......... רפי - את עוד לא מכירה אותי 10 דקות ואת כבר רואה בעיות? אולי עכשיו גם אני אוכל להשלים קצת אינפורמציה עלייך כמו למשל, בת כמה? גובה? משקל? מצב משפחתי? מקום מגורים? רותי - אין בעיה, בת 33 גובה 177 ס"מ רווקה 58 ק"ג גרה במרכז הארץ. רפי - ולמה את חושבת שאנו נשמות תאומות? רותי - לא קבעתי עובדה בעניין רק שאלתי אם אתה מחפש נשמה תאומה? רפי - האם מצאתי? רותי - נראה לי שלא.......... רפי - איך נפרד עכשיו? רותי - כידידים......... רפי - אוקי אבל תמשיכי לעקוב אחרי בפורום? רותי - אני עדיין יכולה להמשיך לשלוח לך דברים יפים בדואר....... רפי - בהחלט גם אני אשלח לך דברים ואולי עוד תופתעי רותי - יששששששששששששששש

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 7

שוב חזרנו לחדר ההמתנה של טיפול נמרץ, כבר התמקמנו שם לשהייה ארוכה, צ.ה.ל שרוני נמנה עם חייליו דאג לכל מחסורנו, הוא דאג להביא מזון, מיטות לשינה, שתייה ותמיכה, קצינת הנפגעים של הצבא הייתה צמודה אלינו, החיילות מרם 2 באו לשאול מדי פעם אם חסר לנו משהו, אם אנו צריכים משהו, כולם דאגו לנו מסביב, רק אותך אדוני כבוד השופט לא ראינו שם בסביבה. וכך חלף יום ועוד יום, ועדיין אין שינוי, רוני עדיין מונשם ועדיין חסר הכרה, הרופאים אומרים שככל ששטף הדם ילך וייספג אצלו במוח כך יהיה יותר סיכוי שהוא יתעורר, ואכן צילומי הסי טי שעשו לו מדי פעם בראש הראו שקצב תהליך הספיגה של הדם משביע רצון, גם הלחץ התוך גוגלתי ירד בצורה טובה, רק רוני עדיין לא התעורר, למען האמת , בעצם הרופאים הרדימו אותו, זה מה שהואילו לספר לי בשלב מאוחר יותר. הם הזריקו לו באופן קבוע חומר הרדמה, אתה הרי יכול לתאר לעצמך אדוני כבוד השופט איך זה להיות ער עם כל כך הרבה עצמות שבורות, כל כך הרבה פצעים פתוחים, הרופאים רצו למנוע ממנו את הסבל, הם אמנם לא האמינו שהוא בהכרה, רק ליתר ביטחון הם גם הוסיפו חומרי הרדמה, רק אם במקרה הוא חש את הכאבים העזים. כבר עברו 14 יום מאז שרוני נפצע, והוא חיי, כן כבר אין ספק שהוא חי, הרופא מזמן אותי אליו ואומר לי שהיום הם יפסיקו בהדרגה את ההרדמה ואם הוא בהכרה, הוא אמור להתעורר תוך ארבע שעות. עשיתי חשבון מהיר, הוספתי עוד שעתיים מקדם, והגעתי למסקנה שבביקור של שעה 4 אחר הצהרים, אנו כבר מוצאים את רוני ער מחייך ומחכה לנו, רצתי החוצה להודיע לכולם את הבשורה המשמחת, כולם שמחו, חבל רק שאתה כבוד השופט לא היית איתנו כדי לשמוח בשמחתנו. חיכינו בקוצר רוח לשעה היעודה, תוך שאנו מתווכחים מי מאיתנו ידבר ראשון עם רוני, תוך שאנו גם מתייעצים בנינו לבין עצמנו מה כדאי לספר לו ומה אולי כדאי להסתיר ממנו, ההתרגשות הייתה גדולה, בשעה ארבע בדיוק עמדנו ליד דלת הכניסה לחדר הטיפול נמרץ וחיכינו שתפתח. הדלת נפתחה בשעה ארבע ועשרה, כן, לא תמיד פתחו את הדלת בזמן, זה בגלל שהצוות התחשב יותר בצרכים של החולים ופחות בצרכים של המבקרים, אנו שעטנו פנימה אל המיטה של רוני, כל אחד מאיתנו רצה להיות הראשון שיראה את רוני ער. אני הגעתי ראשון למיטה, מצאתי את רוני ישן, בדיוק כמו שהיה בארבע עשרה הימים האחרונים. -למה לא הפסקתם את חומר ההרדמה? שאלתי את הרופא, הפסקנו ,הוא אמר, רוני לא חזר להכרה, כעת הוא ללא חומר הרדמה, יתכן ויתעורר מאוחר יותר לפעמיים זה לוקח מעט יותר זמן, אצל כל אחד זה אחרת, אני מציע שתחכו עד מחר, אמר הרופא. אין לך מושג אדוני כבוד השופט איזו אכזבה זו הייתה, כל אחד מאיתנו גרר את עצמו חזרה לחדר ההמתנה ושוב חיכינו, חיכינו למחר, לביקור של שעה עשר בבוקר. הביקור של עשר הגיע, כבר לא רצנו, הלכנו בהליכה מהוססת אל המיטה, פחדנו, הבנו כבר שזה לא כמו בסרטים. הגענו למיטה, הסתכלנו מקרוב, רוני, קראתי לתוך אוזנו, רוני, זה אבא, אתה שומע אותי? כלום, אין שינוי, אותו הרוני, בדיוק כמו אתמול ובדיוק כמו כל הימים לפני. - תגידי אני שואל אחות שעמדה בסמוך, הוא עוד מורדם? - לא , היא אומרת, אתמול כבר הפסקנו לו את חומר ההרדמה. - אז למה הוא לא ער? אני מקשה. - את זה תצטרך לשאול את הרופא אמרה. - דוקטור, הרי אמרת לי שאתם מפסיקים לרוני את חומר ההרדמה, אז איך זה שהוא לא ער, שאלתי את הרופא. - הוא בתרדמת! אמר. - מה הכוונה תרדמת? מה זה תרדמת בכלל? אתה מתכוון שהוא צמח? יריתי צרור של שאלות - לא עדיין אנו לא יכולים לקבוע שהוא צמח, אבל אדם שלא מתעורר למרות שלכאורה אין שום סיבה כזו, הוא מבחינתנו בתרדמת, יתכן שיתעורר במשך הזמן ויתכן שלא, אנחנו נצטרך לחכות ולראות במשך הזמן. - כמה זמן? אני שואל ביאוש. - כמה שיידרש ! הוא עונה לי בחוסר סבלנות בולט. אתה מבין כבוד השופט, הרופא הזה ד``ר אריה, הוא מנסה להכין אותי למצב שבו רוני עלול להישאר צמח, הוא מנסה לגרום לי להכיר במצב החדש, הוא ד``ר אריה כבר לא משתמש במונח חוסר הכרה, הוא משתמש כבר במונח חדש – תרדמת.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 8

קיבלתי החלטה ביני לבין עצמי שאם רוני לא מורדם, ואם ההתעוררות שלו תלויה רק בו, אזי אני וכל המשפחה וכל החברים הרבים שעומדים סביבו, אנחנו כולנו בכוחות משותפים, אנחנו נהיה אלו שיעזרו לו להתעורר. הבאנו איתנו את כל הדיסקים של הזמר שהיה מוערץ על רוני, והתחלנו משמיעים לו אותם ללא הרף, שבעה דיסקים הוציא עד עתה אביב גפן, כל פעם הייתי נכנס לטיפול נמרץ להחליף דיסק ולבדוק האם הסוללות עדיין טובות, בין דיסק לדיסק הייתי צועק לרוני ישר לתוך אוזנו, בכל פעם סיפרתי לו מי בא לבקרו, מה מצבו הגופני, סיפרתי לו גם על האנשים הרבים שמתפללים להחלמתו בכל יום, סיפרתי לו איך אנשים שאנו בכלל לא מכירים קוראים תהילים עבורו ומבקשים מחילה עבורו מבורא עולם, סיפרתי לו גם על ידידי הטובים שנרתמו מרחוק ועושים הילינג עבורו, איך הם מתקשרים עם כוחות רחוקים, איך הם מאחדים כוחות ושולחים אנרגיה לכיוון שלו, ביקשתי ממנו שיקלוט את כל האנרגיה הזו וישתמש בה בתבונה כדי שיוכל להתעורר. ובכלל סיפרתי על כל מה שקורה בארץ, כמובן שהסתרתי ממנו את האינתיפדה החדשה שהתעוררה לחיים, לא סיפרתי לו על החיילים שנהרגים מדי יום, השתדלתי לספר לו רק על הדברים הטובים שקורים, בעיקר על גופו שנשאר שלם, סיפרתי לו שהצליחו לשחזר לו את האף וכמעט אי אפשר להבחין שהוא נפגע, סיפרתי לו גם שהצלקות שנשארו לו מהניתוח בירך כבר הגלידו וכמעט שלא ניתן לראותם, אמרתי לו שכאשר יתעורר וילך לים, שידאג לשזף את האזורים האלו בגוף ואז באמת כבר לא יהיה ניתן לראות אותם. אמרתי לו שגם הקעקוע של השחף שעשה לפני כחצי שנה בעת שהיה באילת עם חברים, גם הקעקוע הזה נשאר שלם ויפה ובכלל לא נפגע, רוני היה מאוד גאה בקעקוע הזה, זה היה שחף שהוא בעצמו צייר, בין יתר תחביביו הוא גם נהג לשבת שעות ולצייר, בעיקר בעפרון גרפית, כשלו היה מצייר היה רוני מנגן בגיטרה , כותב שירים ומלחין אותם, שלוש גיטרות יש לו בבית אחת קלאסית, אחת אקוסטית, ואחת חשמלית, גם אורגן חשמלי מקצועי יש לו בבית, בעיקר בשבתות היה נוהג להסתגר עם חבריו בחדר ולנגן שירים ולהתאמן בנגינה, היה להם מן חלום כזה שיש אולי לרוב הנערים, היה להם חלום להקים להקה, אפילו שם הם כבר המציאו ללהקה, ``חבר במושבעים`` הם קראו לה, רוני כבר התחיל לחלק לילדי השכונה חתימות ואמר להם שישמרו על החתימה, כי לא בטוח שבעוד כמה שנים הם בכלל יוכלו להתקרב אליו. יש לו חוש הומור מופלא לרוני. רוב הזמן רוני היה שוכב בעניים חצי פקוחות, רוב הזמן האישונים שלו היו מופנים לצד ימין, האישון בעין השמאלית שלו היה מורחב מאוד, בכלל כל הצד השמאלי שלו היה הצד הפגוע, ברגל השמאלית שלו שהייתה מרוסקת גם מבפנים בעצמות וגם בחוץ קילופי עור ובשר גדולים, יד שמאל שלו הייתה נוקשה ביותר, היה צריך להתאמץ הרבה כדי לנסות לקפל אותה,. בגלל שהמוח של רוני נפגע החלק הימני שלו, נוצר מעין שיתוקון בצד השמאלי של הגוף, כך הסביר הרופא. - רוני אם אתה שומע אותי תעצום עיניים, צעקתי חזק לתוך אוזנו הימנית של רוני. רוני מצמץ בעיניים, חשבתי שאני הוזה, אבל היו לידי עו - רוני אם אתה שומע אותי תעצום עיניים, צעקתי חזק לתוך אוזנו הימנית של רוני. רוני מצמץ בעיניים, חשבתי שאני הוזה, אבל היו לידי עוד אנשים, כולם ראו שהוא ממצמץ בעיניים, צעקתי שוב, רוני סגור עיניים חזק אם אתה שומע אותי, שוב מצמוץ. רצתי מהר לחדר הרופאים וקראתי לרופא שיבוא לראות את הפלא, במקרה ד``ר אריה היה תורן באותו היום, הוא ניגש איתי בחוסר רצון בולט, תוך מחאה על זה שהוא באמצע משהו חשוב, לא ויתרתי, הבאתי אותו קרוב למיטה של רוני ואמרתי לו, בו תראה איך רוני מגיב . - רוני אם אתה שומע אותי תעצום עיניים חזק, צעקתי שוב לתוך אוזנו. כלום, לא מצמוץ ולא סגירה, רק עיניים בוהות לחלל. - אני לא יודע מה קורה עכשיו, אמרתי, אני רק יודע שקודם הוא הגיב. - לפעמיים זה מצמוץ ספונטני שמתרחש במקרה בדיוק כאשר אתה מבקש ממנו, אמר ד``ר אריה תוך כדי שהוא מתרחק חזרה אל חדרו.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 9

בכל אופן אנחנו לא איבדנו תקווה המשכנו כל הזמן לבקש מרוני לעצום עניים לסגור את כף היד, להזיז אצבע, כל דבר שיכול להראות סימן שהוא שומע אותנו, רק שכרגע הוא עדיין לא יכול עוד להעביר לנו מסרים, גם יכולנו להישבע שמדי פעם הוא הגיב ועשה פעולות שביקשנו ממנו, כמובן שהרופאים התייחסו אלינו בסלחנות בכל פעם שקראנו להם לראות את ההתקדמות שלו. בבקרו של היום החמש עשרה לאשפוז הגענו כרגיל לביקור של השעה עשר, ומצאנו תכונה רבה ליד מיטתו של רוני, אחיות לבושות בירוק, עוד רופאים שאנו לא מכירים, כולם לבושים בירוק ומסיכות על פניהם. - קרה משהו ? שאלתי בדאגה, בעוד אישתי מתכווצת במקום. - אנחנו מכינים אותו לניתוח אמר לי ד``ר לוינסון מנהל המחלקה. - ניתוח? איזה ניתוח? אף אחד לא דיבר איתנו על ניתוח. התפלאתי. - תראה, התחיל להסביר לי ד``ר לוינסון, אחרי שבועיים שצינור ההנשמה מוחדר לו לקנה הנשימה דרך הפה, מתחילים להתפתח זיהומים, בגלל זה אנחנו נאלצים לעשות חתך קטן בגרון ולהחדיר לו את צינור הנשימה דרך הגרון ישירות לקנה, גם עבורו זה יהיה יותר נוח, זה לא נעים לשכב כל כך הרבה זמן עם צינור כל כך עבה שתקוע לך בפה, כך בצורה הזו, הוא לא ירגיש את הצינור. - ומה עם החתך בגרון? האם יישאר לו סימן? מה גודל החתך? שאלתי. - זהו חתך בגודל של 4 ס``מ, בדרך כלל כמעט ולא רואים אותו אחרי ההחלמה, וחוץ מזה עם כל הצלקות שיש לו בגוף עוד צלקת אחת קטנה באמת שלא תשנה כלום. - אולי לך היא לא משנה כלום, אבל כמו שאני מכיר את הבן שלי גם ח`צקון קטן שהיה מופיע לו על הפנים מדי פעם היה יכול לגרום לו דיכאון. בכל אופן אני מבין שאין לי ברירה, אתם אפילו לא ביקשתם את רשותי. - אין לנו צורך ברשות שלך, אמר הרופא, מספיק ששלושה רופאים חותמים על הטופס של הניתוח, אתה בעיקרון לא האפוטרופוס שלו, הוא בגיר, והוא לא בהכרה, ולכן על כל ניתוח שיידרש ,שלושה רופאים יחתמו והניתוח יעשה, כמובן שאנחנו ניידע אתכם בכל פעם שיידרש ניתוח נוסף. בביקור של השעה אחת בצהרים כבר יכולנו לראות את פניו של רוני ללא הצינורות היוצאים מתוך פיו, הצינור היחיד שנותר על פניו הוא רק צינור הזונדה שהוחדר דרך הנחיר הימני שלו ישר אל תוך הקיבה, זהו הצינור שדרכו היה מקבל רוני את ארוחותיו, שהיו מורכבות מתמיסה בצבע חום בהיר שהכילה את כל אבות המזון וכל המינרלים והויטמינים שגופו של היה צריך , הצינורית הזו שנכנסה לתוך אפו והתחברה לאיזה מכשיר אלקטרוני שפיקח על כמות הנוזלים שנכנסים אל תוך קיבתו, שבעים טיפות לדקה, הסבירה לי האחות שהחליפה מדי פעם את השקית שנגמרה. בצידו התחתון של הגוף הייתה שקית אחרת, שם היו מודדים את כמות הנוזלים שיוצאת מתוך גופו של רוני, שקית זו הייתה מחוברת לצינור שנקרה קטטר, זוהי צינורית שמוחדרת דרך איבר המין עד לשלפוחית השתן, כך שבכל פעם שמגיע שתן אל השלפוחית, הוא מיד יוצא אל השקית. האחיות ניהלו רישום מדויק של כל הנוזלים שנכנסים, כולל העירויים שהוא מקבל כולל מנות הדם שהיה מקבל מדי פעם בגלל ההמוגלובין הנמוך שנמדד אצלו, כך הם גם רשמו את כל הנוזלים שהיו יוצאים, מאזן נוזלים קראו לזה. עכשיו צינור ההנשמה היה מחובר אל גרונו של רוני, זהו צינור שרשורי שנעוץ לתוך זווית של פלסטיק שיוצאת ממש מתוך גרונו והיא תפורה בצידיה אל עורו כדי שלא תזוז ממקומה, הצינור הזה היה מחובר בצידו השני אל מכונת הנשמה, אפשר היה לשמוע את קצב הנשימה של המכונה, בכל פעם שלקחה אויר ודחסה אותו אל ריאותיו , אז גם יכולנו לראות את חזהו עולה ויורד בקצב הנשימות של המכונה. השכיבה הארוכה במיטה ללא תזוזה כבר החלה לתת את אותותיה, הוא החל מפתח דלקת ריאות, ומשתעל ארוכות, שיעול כבד היה זה, שיעול שמגלגל הרבה מאוד ליחה בתוך הריאות, בכל פעם שהיה משתעל הייתה אחות ניגשת אליו ועושה לו סקשיין, זוהי פעולת שאיבה, מכניסים צינורית דקה דרך החור שפתחו בגרון של רוני, ודרך החור הזה הייתה האחות מחדירה צינורית דקה באורך של 40 ס``מ בערך, עמוק לתוך הריאות ושואבת את כל הליחה החוצה מתוך ריאותיו, הליחה הייתה נשאבת לתוך מיכל שנמצא מאחרי המיטה של רוני, אפשר היה לראות את המיכל השקוף בכל פעם שהיה מתמלא.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 10

חוץ מדלקת הריאות שתקפה אותו החל גם גופו לפתח חום, החום הגיע לרמות של 39 מעלות ולפעמיים יותר, לא עזרו שום תרופות להפחתת החום , גופו של רוני החל רותח, עיניו שהיו קודם פתוחות רוב הזמן, עכשיו הן כבר עצומות, הוא פוקח אותם לרווחה רק בעת שהוא משתעל, אז גם כל הגוף שלו מתרומם באויר ופניו מקבלות עוית של סבל וכאב. שני מאווררים הועמדו משני צידיו של רוני, הם כוונו לעוצמה חזקה כדי לנסות להוריד את הטמפרטורה של הגוף שמיאנה לרדת . - הגוף שלו פיתח איזה זיהום, הסביר ד``ר לוינסון, יש איזה חיידק שתקף אותו ואנו מנסים להדביר אותו עם כל מיני סוגים של אנטיביוטיקה במינונים גבוהים, עד כה לא הצלחנו, יתכן ונחליט להזריק לו פניצילין או קוקטיל יותר חזק של אנטיביוטיקה, כרגע אנו מנסים לבודד את החיידק שתקף אותו, זה לוקח קצת זמן. עברו כבר עשרים וארבעה ימים מאז פציעתו של רוני, הוא עדיין שוכב מחוסר הכרה, או בתרדמת כפי שאומרים הרופאים, כבר למעלה משבוע הם לא מצליחים להוריד את החום, חום הגוף של רוני התייצב על 39 מעלות, בעזרתם האדיבה של המאווררים שלא הפסיקו לפעול כל הימים האלו, ובעזרתו של המזגן רב העוצמה שפעל בטמפרטורה נמוכה באופן מיוחד. מצבו הגופני החל מדרדר, כל הבשר שעטף פעם לפני הפציעה את גופו, הלך והצטמק, עצמותיו של רוני בלטו מאוד, הוא החל להראות כמו שלד עטוף בעור ששוכב במיטה. עיניו שקעו פנימה ועצמות לחייו בלטו מאוד על רקע חיוורונו, כל גופו הפך להיות דק עד , לולא חזהו שעלה וירד בקצב פעולת מכונת ההנשמה, לא היה ניתן לראות שיש חיים בגוף הזה ששוכב שם על המיטה, הוא נראה כמו אדם שהחיים מזמן עזבו את גופו ורק המכשירים המשוכללים הם עוד אלו שקובעים שהוא עדיין חי. והרופאים עדיין לא מצליחים למצוא את הסיבה שחום גופו לא יורד, הם עושים את כל הבדיקות האפשריות, כלום לא מצביע על האפשרות של חום גוף כל כך גבוה. - יש שתי אפשרויות למצב הזה שבו הוא נתון, אומר לי ד``ר לוינסון כשנכנסתי אל חדרו, להתייעץ באשר למצבו של רוני, אחת מהן היא שמנגנון וויסות החום במוחו של רוני השתבש ולכן אנו לא מצליחים להוריד את החום, והשניה היא שכיס המרה הוא זה שגורם לחום, גילינו בבדיקה שיתכן שהוא מוגדל קצת, אנו נמתין עוד יום יומיים ואם לא ירד החום, ניאלץ להוציא לו את כיס המרה בניתוח. - ככה כל כך פשוט, נוציא לו את כיס המרה, אולי זה יעזור ואולי לא, עקצתי. - תראה, אומר לי הרופא, אם הוא היה אדם רגיל כמובן שהיינו מחכים עד כמה שניתן והיינו עושים את כל הדרוש על מנת לא לנתח, אבל מאחר שהוא כבר כאן ומאחר והוא שוכב ללא הכרה ומאחר והוא לא אדם רגיל ומצב כזה של חום מתמשך יכול לסכן אותו,אז אין שום מוצא אלה רק להוציא את כיס המרה ולקוות שקלענו למטרה. כאן כבר העזתי בפעם הראשונה לחלוק על הרופא, בשיחה הזו הבנתי בפעם הראשונה שרפואה זה לא מדע מדויק, רפואה נבחנת כנראה על פי התוצאות, לא בהכרח על פי הדיאגנוזה. - אתם לא מוצאים לו שום כיס מרה, אמרתי לד``ר בתקיפות, אני מבקש שתמתינו, אני רוצה להבין לכאן פרופסור מבית חולים אחר שיבדוק אותו ויתן לי חוות דעת נוספת. - זו זכותך המלאה, אמר ד``ר לוינסון, אנחנו לגמרי לא מתנגדים לזה, אנחנו גם נשתף פעולה עם כל רופא שתביאו. תוך יומיים התייצב ליד מיטתו של רוני פרופסור רייכמן מבית החולים סורוקה בבאר שבע, את שמו קיבלתי מהרב פיירר ששמו יצא לתהילה בידע הרפואי שלו ובהפניה הנכונה שלו לכתובות המקצועיות הנדרשות, כמובן שפרופסור רייכמן לא הגיע לפני שקיבל את הסכמתי לשלם לו 1000 דולר לא כולל מע``מ על ההתייעצות ליד מיטת החולה, כך הוא הגדיר את זה. אחרי שעתיים תמימות שבהם בדק את רוני, ראה את הצילומים, עבר על כל הבדיקות, שוחח עם הרופאים, קרא לי הפרופסור אליו וסיכם בפני את התוצאות. - תראה , הוא אומר, רוני עדיין לא יצא מסכנת מוות, כל מערכות הגוף שלו השתבשו, להערכתי יש איזה בעיה נוספת כנראה בעמוד השדרה או יותר נכון בחוט השדרה שלא ניתן לראות אותה אלה רק בהדמית MRI , עד שלא יעשו לו את ההדמיה הזו , לא יוכלו לדעת בוודאות מה מצבו ולמה הוא לא מתעורר מחוסר ההכרה הזה, לפי צילומי הסיטי, רוב הדימומים שהיו לו במוח נספגו כבר, ולא נראה שיש נזק גדול מדי למוח, אבל בכל מקרה רצוי לעשות הדמית MRI לעמוד השדרה וגם למוח, זה יתן תמונה ממש ברורה על מצבו. - אז למה , עד שלא יעשו לו את ההדמיה הזו , לא יוכלו לדעת בוודאות מה מצבו ולמה הוא לא מתעורר מחוסר ההכרה הזה, לפי צילומי הסיטי, רוב הדימומים שהיו לו במוח נספגו כבר, ולא נראה שיש נזק גדול מדי למוח, אבל בכל מקרה רצוי לעשות הדמית MRI לעמוד השדרה וגם למוח, זה יתן תמונה ממש ברורה על מצבו. - אז למה לא עשו לא עד היום MRI ?, שאלתי בתימהון. - אין להם את המכשור הזה כאן, אמר הפרופסור, בית החולים הכי קרוב שיש בו את המכשור הוא תל השומר, אמנם אפשר להעביר אותו לשם לצורך הצילום, רק שזו תהיה בעיה לוגיסטית לא פשוטה, במצבו העכשווי כל טלטול יכול לעשות לו יותר נזק. - מצידי שיביאו את המכשור אליו, אני חושב שזהו פשע שיש אמצעים נוספים של בדיקה ואף אחד עד עכשיו לא טרח לידע אותי או לנסות לפחות לנקוט באמצעים להביא אותו לבדיקה כזו. - אני מציע לך לפנות לצבא ולהתעקש על הצילום הזה, זה הצילום היחיד שיכול לתת תמונה יותר טובה על מצבו. - ומה על החום שלא יורד לו כבר כל כך הרבה זמן? אני שואל. - בקשר לחום, ביקשתי מד``ר לוינסון שיתחילו לנתק אותו מכל מיני צינורות לא נחוצים, אתה צריך להבין שכל צינור כזה שמחובר לגוף שלו, הוא מקור לזיהום, ולכן כדאי לנתק אותו מהמקורות הללו כל עוד ניתן, בכל מיקרה ראיתי גם את האולטרה סאונד שעשו לו בכיס המרה, אין שם ממצא שמצדיק ניתוח הוצאה, דיברתי איתם על זה והם ירדו מהניתוח , אין בו צורך. - תודה פרופסור, אמרתי ושילמתי לו ברצון רב את הכסף שביקש, מבחינתי הוא פתח בפני עוד חלונות אל תקווה חדשה שכמעט ונעלמה לי.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 11

הגשם הראשון של החורף, גשם זלעפות שירד כל הלילה ללא הפסק והטיח טיפותיו ללא הרף על האדמה היבשה והצרובה אחרי קיץ חם ולוהט במיוחד. בוקר מיוחד במינו היה הבוקר הזה, היום בשעה תשע בבוקר צריכים להעביר את רוני מבית החולים אסף הרופא לבית החולים השיקומי בית לוינשטיין, בוקר מיוחד במינו. מלא בהתרגשות לקראת הבאות. פרק חדש עומד להיפתח. אמנם רוני לא יוצא מבית החולים על רגליו, אמנם הוא עדיין לא מסוגל לאכול, הוא עדיין לא מסוגל כמעט להזיז שום איבר בגופו מבלי שיחוש כאבים עצומים, גם רגלו המנותחת עוד סובלת מפצעים פתוחים וכואבים, אבל יש באוויר בכל זאת הרגשה של הקלה, הרגשה שזוהי תחילתה של דרך שממנה יכולים רק להמריא כלפי מעלה, זוהי הדרך אל השיקום. עדיין מהדהדים באזני מלותיו של הפרופסור שהבאתי אל מיטתו של רוני כדי שיעריך את מצבו בזמן ששכב ללא הכרה " הוא כנראה שיחלים, אבל תיקח בחשבון שהשיקום שלו יהיה ארוך מאוד, אולי למעלה משנה". אז אני יודע שאנו יוצאים לדרך שתארך לפחות שנה, עוד לא מבינים את המשמעות של שנה בבית חולים שיקומי, אבל זוהי תקווה, ודלת שנפתחת אל עבר עתיד עלום, ואנו ננצל אותה עד תומה. באותו הלילה נשארה יפעת בתורנות שינה בבית החולים עם רוני ואנו הבטחנו להגיע מוקדם כדי ללוות את רוני באמבולנס אל בית לוינשטיין. כבר בצאתנו מהבית הרגשתי שמשהו לא בסדר על הכביש, מיד בצאתנו מהרחוב הקטן בו אנו גרים, חסמה את דרכנו שיירת מכוניות ארוכה מאוד שלא אופיינית לרחוב הנ"ל בשעה הזו, הדלקתי רדיו ברכב כדי לשמוע שכל המדינה פקוקה כמו שמעולם לא הייתה כל כך פקוקה, אני כבר עומד עשר דקות עדיין ברחוב שלי, ולא יכול לנסוע אפילו מטר אחד בגלל הפקק. השעה היא שמונה בבוקר, האמבולנס צריך לבוא לקחת את רוני בשעה תשע, אנחנו צריכים עד אז להגיע לבית החולים כדי להחליף את יפעת שלא ישנה כל הלילה, ובעיקר כדי להצטרף לרוני בנסיעה הארוכה לבית לוינשטיין, הוא חייב שיהיה מישהו לידו כדי להרגיעו ולהזיז מדי פעם את רגלו המרוסקת שמסבה לו כאב עצום, עד כדי כך עצום שהוא לא מצליח למצוא את התנוחה הנכונה שתאפשר הקלה מסוימת על כאבו, לכן כמעט כל דקה או שתיים הוא מבקש שניישר לו את הרגל או שנקפל אותה. השעה כבר שמונה וחצי ועוד לא התרחקנו יותר משלוש מאות מטר מהבית, יפעת החלה מטלפנת אלינו לטלפון הסלולרי בקצב של כל עשר דקות כדי לשאול לאן כבר הגענו, היא הייתה מותשת ומאוד מודאגת מהאפשרות שהיא תהיה נאלצת להמשיך וללות את רוני גם בדרכו לבית לוינשטיין , היא הייתה עייפה מחוסר שינה ומותשת נפשית מחמת הטיפול והסבל של רוני. ברבע לתשע כאשר עוד לא יצאנו מחולון אפילו ואחרי שכבר שלושת רבעי שעה אנו כבר בדרכים, הבנתי שלא נצליח להגיע בזמן, הנחמה היחידה שלי הייתה שגם האמבולנס שאמור להגיע בתשע גם הוא תקוע בפקקים האדירים, כך שאולי יש סיכוי שנגיע יחד. בתשע וחצי הצלחנו לצאת סוף סוף מחולון כשיפעת התקשרה ואמרה שהאמבולנס כבר הגיע," אין לך ברירה את צריכה להצטרף אל רוני בנסיעה ואנו נגיע ישר לבית לוינשטיין", אמרתי לה, היא כבר הבינה שזה מה שיהיה והתנדבה כבר מראש לעשות זאת. אנו המשכנו בנסיעה לאסף הרופא כדי לפנות את הציוד של רוני מהחדר ובעיקר כדי לקחת את הספה הנפתחת שעליה ישנו בלילות כל שלושת החודשים האחרונים בבית החולים, כמובן שגם נפרדנו מהרופאים וצוות האחיות הנפלא של המחלקה האורטופדית, תוך שאנו מבטיחים להם שניידע אותם על מהלך התקדמותו של רוני, נפרדנו ועשינו דרכנו אל בית לוינשטיין. בגלל שראיתי את אורך הפקקים הנגדיים בדרך לאסף הרופא חלטתי לנסוע בדרכים עוקפות שאמנם מאריכות מאוד את הדרך, אבל בנסיבות האלו מקצרות מאוד את הזמן, ואכן הגענו לבית לוינשטיין יחד עם האמבולנס למרות שהוא יצא שלוש שעות לפנינו. ארבע שעות תמימות נמשכה הנסיעה של האמבולנס אל בית לוינשטיין, נסיעה שביום רגיל אורכת לא יותר מחצי שעה, ארבע שעות של סיוט מתמשך על אלונקה צרה, לא מרופדת עליה שכב גופו של רוני השבור והכואב, ארבע שעות של סבל לא יתואר כשכל הדרך אחותו העייפה שלא ישנה כל הלילה וכל היום הקודם מנסה להרגיע אותו ולהשכיח מעט את כאביו העצומים.

 

[softy]

אדוני כבוד השופט 12

הגענו לבית לוינשטיין כדי לגלות שמעלית אחת מתוך שלוש המעליות שיש שם לא עובדת, ולמטה בלובי משתרך תור ענק של עגלות נכים שמחכים לשתי המעליות הנותרות שעובדות, ארבע עגלות יכולות להיכנס למעלית הכל פעם, ואנו עוד רחוקים מאוד מהמעלית עצמה, ורוני כבר מגלה חוסר מנוחה מוחלט, כל כושר ההתאפקות שליוה אותו בנסיעה החל כבר לעזוב אותו והוא החל נשבר, גם עצבינו כבר היו מרוטים עד קצה גבול היכולת שלהם. חיפשתי מעלית נוספת במסדרון אחר של בית החולים, ואכן מצאתי מעלית שרות שמיועדת להעברת אוכל למטבח, תפסתי את המעלית הזו, קראתי לאלונקאי, הוצאתי משם עגלה ענקית עמוסה במגשי מזון תוך כדי מחאותיו הנמרצות של אחד העובדים שם הכנסתי את האלונקה של רוני ולחצתי על קומה חמש, זו המחלקה לשיקום פגועי ראש שרוני היה צריך להגיע אליה. קשה להיד שקבלת הפנים הייתה לבבית, אך בהחלט הייתה עניינית, האצתי באחות הראשית שתשים את רוני כבר על מיטה נורמלית עם מזרון רך, הסברתי לה בתקיפות שהוא שוכב כבר חמש שעות תמימות על האלונקה הזאת ומבחינתו הוא לא יכול לסבול אפילו דקה אחת נוספת, האחות התקשה שהיא קודם צריכה לעשות את הבירורים שלה, למלא את הטפסים הרצויים ורק אחר כך היא תחליט באיזה חדר למקם אותו, ובכלל שאי לא אתערב בעבודה שלה , כי היא מכירה טוב מאוד את עבודתה. ויתרתי לא רציתי להגיע לעימות כבר בדקה הראשונה שלי בבית החולים. נשלחתי ע"י האחות להביא את הטפסים מהמשרד בקומת הקרקע, ירדתי למטה למשרד כדי לגלות שהם בכלל לא יעדו את רוני למחלקה של פגועי ראש, אלה למחלקה של פגועי עמוד שידרה שהיא בקומה ארבע, זאת אומרת ששוב צריכים לחכות למעלית העמוסה שמגיעה לאחר הרבה זמן, ובעיקר שרוני עדיין נמצאה על האלונקה, כאן כבר איבדתי את הסבלנות שלי שממילא עמדה כבר על סף הפיצוץ, אמרתי לאחות בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שקודם יורידו את רוני למיטה נורמלית ורק אחר כך אהיה מוכן לקחת אותו למחלקה ארבע, כנראה שמשהו בטון הדיבור שלי גרם לאחות להבין שהיא עומדת לעבור את גבולות הסבלנות שלי, שכן היא מיד הסכימה ונתנה הוראה לאחיות שהיו שם להעביר אותו למיטה רגילה, תוך שהיא מבקשת מאחת האחיות שתרד אייתנו לקומה ארבע ותדאג שהמיטה תחזור אליהם למחלקה. בקומה ארבע קיבלו את רוני מיד מבלי שהיות מיותרות, העבירו אותו למיטה אחרת שהייתה קטנה יותר מקודמתה ונראתה כמו מיטת סוכנות שיוצרה לפני חמישים שנה, לא היה כל דמיון בינה לבין המיטה החדישה של מחלקה חמש, למה המיטה כל כך ישנה? שאלתי, כי זה מה שיש לנו כאן! נענתי. כבר לא היה לי כוח לויכוחים יותר, למרות שראיתי שרוני לא מוצא את מקומו במיטה הזו, גם בגלל שהייתה צרה יותר ולא היה לא מספיק רוחב לפרוש את הידיים, אבל בעיקר בגלל שלא הייתה ארוכה מספיק וכפות רגליו נשענו על ידית הברזל בקצה המיטה, מה שהסב לו הרבה כאב וחוסר נוחות, בכל זאת ביקשתי ממנו להתאפק, האמנתי שעוד יחליפו לו את המיטה. במחלקה ארבע קיבלנו את חדר מס שמונה שהוא חדר לפצועים קשים שצריכים השגחה מתמדת, לכן הוא גם ממוקם מול דלפק האחיות, רוני חלק את החדר הזה עם עוד שני פצועים, היה שם דימיטרי, בחור צעיר בן 25 עולה חדש מרוסיה ששבר את גבו בעת שניסה להתאבד אחרי שהסתבך עם חובות כבדים למפצי סמים שרדפו אותו, אמנם למות הוא לא הצליח בניסיון ההתאבדות הזה, אבל הוא הצליח לשבור את עמוד השידרה בצורה כזו שיותר אין הוא חש את פלג גופו התחתון מאזור החזה ועד למטה. היה שם גם אבו זאכי, ערבי מהמשולש בן 50 שנורה בגבו על רקע של סכסוך עבריינים, גם זאכי לא מרגיש את גופו, הוא לא יכול להניע שום איבר בגופו פרט לצוואר והראש. רוני קיבל את המקום על יד החלון שממנו נשקף נוף יפה של אזור הוילות של רעננה, התחלנו לעשות את ההכנות כדי להתמקם הבאתי את הספה הנפתחת סידרנו את כל הציוד האישי בארונית והתחלנו שוב מטפלים ברוני ומנסים להרגיע את רוחו ובעיקר את פחדיו, המפגש עם צוות האחיות וכוח העזר בבית החולים שמורכב מחלק גדול של ערבים השרה עליו פחד, הוא ביקש לחזור לבית החולים אסף הרופא שם הוא הרגיש יותר נוח ויותר בטוח, גם המיטה עליה שכב לא הייתה נוחה לו, וכך מצאנו עצמנו מנסים למצוא לו את התנוחה הנכונה ביותר לגופו על מיטה שקטנה אפילו למידותיו הקטנות של רוני. השעה כבר הייתה חמש אחר הצהריים כאשר הודעתי שאני הולך הבייתה לנוח על מנת שאוכל לחזור בלילה כדי להיות עם רוני את כל הלילה שלפנינו. נסעתי הביתה כדי חזור בשעה 10.00 שוב, בבית לא ישנתי, אבל הייתי זקוק לפסק הזמן הזה על מנת להרגע מכל ארועי היום המטורף הזה. חזרתי לבית לוינשטיין בשעה עשר בלילה כדי לגלות שהיום המטורף הזה עוד לא נגמר, אישתי הודיע לי שאין שום אפשרות שרוני ימשיך לשכב במיטה הזו, כי היא לא נוחה לו וגורמת לו לכאבים עזים, פניות שלה לצוות האחיות לא עזר, הם פטרו אותה בתואנה שאין להם מיטות פניות וזו המיטה היחידה שהם יכולים להשיג, אבל מחר הם ינסו להשיג לו מיטה אחרת. אני שעצבי עוד היו מתוחים מאוד, ניגשתי אל משרד האחיות, שאלתי מי היא האחות האחראית, וכאשר נענתי פתחתי עליה בסידרה של צעקות רמות והודעתי באופן חד משמעי שאם רוני לא ישן הלילה, אז אף אחד בבית החולים לא ישן כולל המנהל הכללי של בית החולים. האחות פרשה כפיים לצדדים כאומרת שהצעקות שלי לא מרשימות אותה, הודעתי לה שאני נותן לה שעה לארגן לי מיטה ואם תוך שעה היא לא מארגנת מיטה נורמלית אזי גם מנהל בית לוינשטטין לא ישן באותו הלילה. רבע שעה לאחר מכן נכנסו לחדר שני אחים עם מיטה חדשה שעוד עטיפת הנילון הייתה על הידיות שלה.

 

[softy]

כן אני יודע, אני יודע...

שאין לאף אחד כוח לקרוא כל כך הרבה מילים, לכן אתן לכם את התקציר. 21.8.2000 היום הדיוק לפני שנתיים החל המסע שלי אל הלא נודע, המסע אל סוג אחר לגמרי של חיים. היום לפני שנתיים נפצע בני החייל באורח אנוש בתאונת דרכים, מאז חיי וחיי משפחתי השתנו בצורה דרסטית. עברו שנתיים ואנחנו עדיין בתוך הסיפור, בני עדיין נמצא בשיקום בבית לוינשטיין. תיעדתי את כל התקופה הזו על גבי סרט וידאו, וכעת אני מנסה לכתוב יומן מסע, אני מקווה שיצליח לי.

 

[פורפורית]

לסופטי היקר

מרגע שהתחלתי לקרוא ועד שסיימתי בקושי נשמתי, אין לי מה לומר , אני כולי תקוה שרוני יבריא לחלוטין ,משתתפת בכאבכם ,ומעוד מאוד מעוניינת לקרוא את ההמשך ללא קיצורים.

 

[חונה לרגע]

סופטי

סיפורך נוגע ללב, מאחלת לבנך החלמה מהירה. וצועקת דיייייייייייייייייייי! די לקטל, די לתאונות הדרכים!!!!!

 

[magy]

"בתאונת דרכים נהרגו X אנשים"

ונפצעו Y אנשים. אנחנו יודעים רק על ההרוגים, אף אחד לא יודע מה עולה בגורל הפצועים ומשפחותיהם. אף אחד לא שואל, לא מתעניין. חושבים רק על המתים. ואז מגיע הסיפור הזה שמתאר בפרוטרוט מה קורה לפצועים. ואיך שום דבר, כבר לא מה שהיה, לפני התאונה. הבן הצעיר שלי רכב על אופנוע שנים לא מעטות עבר שתי תאונות. פעמיים הגיע לבית חולים. כעת אני יודעת שהיו אלו תאונות קלות מאד. הסיפור הזה, הוא התמונה, שעמדה לנגד עיניי כל השנים , 24 שעות ביממה וזה אחרי תמונות אחרות שהתרוצצו במוחי במשך 3 שנות שירותו של הבכור בגבעתי. כתבתי לפני מספר ימים, שלהיות אמא זו קללה........ולא הסכימו איתי. לזה התכוונתי.........לחיות עם ההרגשה האיומה שפרי ביטנך עלול להפצע לחלות, לההרג.

 

[israel7]

סופטי../images/Emo39.gif

פתאום העולם נהיה כל כך קטן, והכל מתגמד ותופס פרופורציות אחרות, הקרקע המוצקה נישמטת מתחת ,לועגת לכל המובן מאליו, קפצנו ישר לשלב שאחרי, אין טעם להבין,והחלל בתובנה עומד על שלו, להשאר בריקנותו, פתאום,ואלי,וכלום,ושוב,שתיקה, ומביט מהצד משתאה מול אבדן בעל אלף פרצופים, עומד בקצה הצוק בידיים פרושות, לא גיבור תהילה או קרבות, לא אנשים לא מילים, נחתם בחותמת הזמן אדם וחיוך, והלך,,,,,

 

[אני ME]

כן איש, אני יודעת

שזו מערכה איומה לו יכולתי הייתי מחבקת אותך ואולי גם בוכה איתך יש לי עוד מילים רבות שם עבורך אבל אני תמיד תוהה עד כמה יכולה לעזור המילה הכתובה שמחה שסיפרת. מקווה שתמשיך. שלך YP

 

[פנטזיה נשית]

סופטי, איחולי החלמה

פיסית לילד ונפשית לכולכם

 

[שש]

אנחנו מלווים אותך כבר כמה שנים

יחד יד ביד מתי שאפשר אני יודע שחברות משותפות היו צמודות בסיוע מקרוב אני יודע שרוני מתגבר כל הזמן ומתחזק אולי זה לא יהיה מה שהיה אבל מי יודע בכלל הרי האמונה שלך כל כך חזקה שאין מה שיכול לעמוד בפניה איתכם כל הזמן שש ששת שצ