צועניה אדומה
New member
אדום.
"ירכונים" הוא כותב לי, "את תלבשי ירכונים עבורי".
מה ירכונים עכשיו, אני חושבת לעצמי, יום הלימודים הזה ארוך, עליי להיות קשובה. אין לי סבלנות להתעסק בלבנים.
יש מסביבי סטודנטים רבים, ספק אם הם עסוקים בשיעור, ואף אחד מהם לא צריך לדעת על כלבה מלוכלכת.
הוא רשע לפעמים, אוהב לשחק לי בדיוק במקומות הקטנים בהם אני נעשית חמאה רכה,
כמו סדין מלטף שמחכה על המיטה בסופו של יום.
"אני אלבש ירכונים", אני עונה לו.
השיעור ממשיך, אבל המחשבות שלי נעצרות. האצבעות מתקתקות על הלפטופ מילים, אך כמעט כולן חולפות עליי פניי מבלי לבקש רשות כניסה.
המרצה מביט בי מדי פעם, כמו מנסה לפענח מה עובר בראשי. מעניין אם הוא בכלל קרוב.
כעבור שעתיים אני מקבלת הודעה נוספת.
"את זוכרת את הירכונים מקודם"?
"כן" אני עונה.
"אני רוצה אותם אדומים, כלבה".
"....."
יש לו משפט, אני אחנך אותך.הוא מחולל בי קסמים ומרקיד את פעימות הלב שלי לקצב מהיר במיוחד. אני נזכרת בזה כי הוא שולח הודעה נוספת ומבקש שאצא מהשיעור. לא, אני עונה, השיעור הזה חשוב.
שקרנית, את כבר בכלל לא מקשיבה.
אני יוצאת החוצה והתזמון שלו מדויק, ברגע שהדלת נסגרת אחריי- צלצול הטלפון מתחיל.
" חצופה קטנה, אחרי השיעור הבא שלך, את הולכת למזכירות. מבקשת את המכתב עבורך. עשי מה שכתוב לך במכתב, ברור?"
"ברור."
וכך אני עושה, צועדת בצעדים נרגשים ובפנים מחויכות אל אישה שאיננה מכירה אותי ומבקשת ממנה מכתב. היא מוסרת לי מעטפה קטנה, בתוכה מסתתר פתק בצבע אדום.
"בניין 3, חדר 214, עכשיו".
אני מתקרבת אל הבניין, עולה במדרגות ומגיעה לדלת החדר. כתוב עליה באדום "214".
מה קורה כאן לעזאזל?
טוק טוק, מי שם.
הוא מולי, העיניים שלו רושפות אליי כעס מגרה.
"זה יום מיוחד. היום הלחיים שלך, הישבן שלך, וגם הרגליים- יהפכו להיות בצבע אדום, סאבית קטנה".
"ירכונים" הוא כותב לי, "את תלבשי ירכונים עבורי".
מה ירכונים עכשיו, אני חושבת לעצמי, יום הלימודים הזה ארוך, עליי להיות קשובה. אין לי סבלנות להתעסק בלבנים.
יש מסביבי סטודנטים רבים, ספק אם הם עסוקים בשיעור, ואף אחד מהם לא צריך לדעת על כלבה מלוכלכת.
הוא רשע לפעמים, אוהב לשחק לי בדיוק במקומות הקטנים בהם אני נעשית חמאה רכה,
כמו סדין מלטף שמחכה על המיטה בסופו של יום.
"אני אלבש ירכונים", אני עונה לו.
השיעור ממשיך, אבל המחשבות שלי נעצרות. האצבעות מתקתקות על הלפטופ מילים, אך כמעט כולן חולפות עליי פניי מבלי לבקש רשות כניסה.
המרצה מביט בי מדי פעם, כמו מנסה לפענח מה עובר בראשי. מעניין אם הוא בכלל קרוב.
כעבור שעתיים אני מקבלת הודעה נוספת.
"את זוכרת את הירכונים מקודם"?
"כן" אני עונה.
"אני רוצה אותם אדומים, כלבה".
"....."
יש לו משפט, אני אחנך אותך.הוא מחולל בי קסמים ומרקיד את פעימות הלב שלי לקצב מהיר במיוחד. אני נזכרת בזה כי הוא שולח הודעה נוספת ומבקש שאצא מהשיעור. לא, אני עונה, השיעור הזה חשוב.
שקרנית, את כבר בכלל לא מקשיבה.
אני יוצאת החוצה והתזמון שלו מדויק, ברגע שהדלת נסגרת אחריי- צלצול הטלפון מתחיל.
" חצופה קטנה, אחרי השיעור הבא שלך, את הולכת למזכירות. מבקשת את המכתב עבורך. עשי מה שכתוב לך במכתב, ברור?"
"ברור."
וכך אני עושה, צועדת בצעדים נרגשים ובפנים מחויכות אל אישה שאיננה מכירה אותי ומבקשת ממנה מכתב. היא מוסרת לי מעטפה קטנה, בתוכה מסתתר פתק בצבע אדום.
"בניין 3, חדר 214, עכשיו".
אני מתקרבת אל הבניין, עולה במדרגות ומגיעה לדלת החדר. כתוב עליה באדום "214".
מה קורה כאן לעזאזל?
טוק טוק, מי שם.
הוא מולי, העיניים שלו רושפות אליי כעס מגרה.
"זה יום מיוחד. היום הלחיים שלך, הישבן שלך, וגם הרגליים- יהפכו להיות בצבע אדום, סאבית קטנה".
