אגרוף בבטן

[דניאלה99]

אגרוף בבטן

שלום השבוע היינו עם בננו בן ה-6 באבחון. הפרעת קשב וריכוז. קיבלנו שם לכל מה שהרגשנו כל הזמן. אחר כך הטירוף הזה של לקרוא כל מה שאפשר על זה. ומה עושים. אבל בסופו של כל יום עמוס, אני נשארת עם האגרוף הזה בבטן. מה עושים איתו?

 

[זהבה נ]

יש כמה אפשרויות, אבל דבר ראשון זה

הכי חשוב, להוציא את מה שמרגישים בפנוכו ולשוחח על כל החששות שלכם כהורים. ברוכה הבאה דניאלה 99 לקהילה שלנו כאן ברשת, תפגשי כאן הורים שעברו לפני הרבה זמן את מה שאת עוברת היום ותוכלי ללמוד מדרך ההתמודדות שלהם על הקושי. זה לא דבר קל להכיר בעובדה שיש לך ילד עם צרכים מיוחדים, אבל הכי חשוב הוא שיש אפשרות לעזור לו ולהיות שם בשבילו תמיד, כי מנסיוני הוא יהיה מאוד זקוק לכם כהורים שתקבלואותו על אף כל מגבלותיו ותדעו להתמודד איתן, כך הוא יוכל להיות פחות "חרד" לקושי לשו ואם אתם תלמדו להתמודד עם הקושי שלו אז הוא יקבל את עצמו ויוכל גם להתמודד איתו. עצתי לך מעבר שאכן ללמוד כל מה שאפשר על הפרעת הקשב, בנוסף זה לקבל ייעוץ מאיש מקצוע שיעזור לכם כהורים וכמשפחה להתמודד עם הקושי, את יכולה לפנוצת לעמותת "ביחד" ולנסות להרשם לקבוצת הורים, בקבוצות הללו הורים מקבלים כלים להתמודדות עם ילדיהם, ושם גם תפגשי הורים נוספים שעוברים את מה שאת עוברת היום. זכרי שיש לך אותנו כאן תמיד כחיבוק וירטואלי אחד גדול, אנחנו כאן בשבילך, תכף ייכנסו עוד מבני הביית החם והתומך הזה וגם יכתבו לך עיצות מניסיונם הרב. עוד יש לנו כאן בפורום מידי יום שבת את דר' איריס מנור פסיכיאטרית לילד ולמתבגר מומחית להפרעת קשב, אשר נכנסת ועונה מידי שבת לשאלות של גולשים ומשתתפים מידי שבת,. את מוזמנת לשאול את המומחית לגבי כל שאלה שמטרידה אאתכם כהורים, אם יש עליה תשובות מהעבר ששאלות אחרים יש כאן משתתפת בשם זיודינה שתאג כמו תמיד להכניס קישור לכל תשובה שנכתבה כאן. להשתמע. ושוב ברוכה הבאה לפורום שלנו כאן ב"תפוז אנשים".

 

[זהבה נ]

קישור ללוח כאן בפורום - סדנת הורים

היא תתקיים בקייץ בירושליים. אני לא יודעת אם את מירושליים, אבל סדנאות הורים מתקיימות גם בעוד מקומות. בהצלחה.

 

[zivadina]

דניאלה היקרה....

האגרוף הזה בבטן יעבור כמו כל ארוע מפתיע, ככל שתתרגלי למחשבה שבנך הוא ADHD ותתידדי אתה. מנסיוני, כל דבר שחושבים עליו הרבה, נהפך לחלק מאתנו ומפסיק להפחיד. *אחרי שתהיי חברה של המחשבה הזאת, תתחילי לקרוא חומר על הליקוי, כל פעם מאמר אחד או ספר אחד, בקצב שנוח לך. *את תיעזרי ברופא המטפל של בנך, אם זה נוירולוג ואם זה פסיכיאטר, ותתחילי להכיר את שפע הטיפולים שנמצאים בשטח. *לפי המלצות הרופא המטפל, תגובות המורה בבית הספר, הידע שצברת ותחושת הבטן שלך, תדעי לאיזה טיפול לשלוח את בנך. *במשך הזמן תראי שכל שנה מתעורר צורך בטיפול אחר, וגם יש שנים שלא צריך טיפול בכלל, והתרופה מספיקה. היום יודעים שהליקוי ניתן לטיפול מאוד מוצלח, ויש המון הוכחות בשטח לילדים שטופלו והם מתפקדים נהדר בחברה ובבית הספר. צריך רק סבלנות ועקביות. אפילו לא צריך אופטימיות, כי זה עובד גם בלעדיה!!!

 

[דניאלה99]

תודה, זה אפילו מנחם לדעת

שאני לא לבד בתוך התחושה הזו. שיש עוד אנשים שהכירו אותה. שהאש הזאת ששורפת מבפנים בסוף תירגע (מתי? האמנם?). ברגעים שאני מצליחה לחשוב בהגיון מתעוררות אצלי המון שאלות והתלבטויות לגבי מה באמת נכון לו, ואיך אצליח לבחור עבורו את הבחירות המתאימות, וכמובן (ואני יודעת שאין בזה טעם) המון רגשות אשמה על כל מה שנעשה עד היום, ושאולי זה בכלל לא היה נכון ומתאים לו. יש לי עוד שאלות אבל בנושא ממש אחר, אני חושבת שצריך לפתוח עבורו שאלה חדשה.

 

[דליה.ד]

תחושות אשמה

אני חושבת שזה "בילט אין" בעצם היותינו הורים. אנחנו צריכים לקחת אחריות ולעשות החלטות מאוד קשות לפעמים. החכמה היא לעמוד מאחורי ההחלטות ולחיות איתן בשלום. יכול להיות שלפעמים אנחנו טועים ובגדול, אבל אני מניחה שכולם טועים ובלי לטעות לא לומדים... הכל נעשה מתוך כוונה לסייע ולעזור לילדים שלנו (לצערי גם אומרים שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות...).

 

[zivadina]

בדיוק בשביל כל אלה אנחנו כאן.

לא נעים לגלות, אבל המחשבות שלך לא מקוריות בכלל, וכולנו עברנו אותן. לכן אני מציעה לך שתשתפי אותנו בכל התלבטות שלך, כמובן בתנאי שאת חושבת שזה לא פוגע בצנעת הפרט שלכם. בקשר לרגשות אשמה, אני קיבלתי החלטה שחייבים לסלוח לי על כל השגיאות עם הילדים, כל עוד אני משתדלת!!! ההשתדלות היא הדבר היחיד שאני יכולה להצליח בו. בקשר להחלטות, אני תמיד אומרת: ללמוד הרבה ולבסוף להחליט לפי תחושת הבטן. ותזכורת קטנה: בדיוק בשביל כל אלה אנחנו כאן.

 

[shannon8]

אצלי האש הזו עדיין לא כבתה

האש הזו שאת מתארת עדיין ממשיכה לשרוף אותי מבפנים כל בוקר מחדש. זה כואב. כואב נורא. צריך מצד אחד להמשיך הלאה ולקבל אותו עם כל הקושי שבו וזה אכן לא קל. ממש לא . הבן שלי בן 6 וחצי והוא אובחן כבר מגיל שנתיים וחצי וזה רק הולך ומתגבר כל הקטע הזה...זו מעין אכזה פנימית כזו בלב. הלוואי והייתי חזקה אבל כנראה שאני לא , כי עובדה שבכל בוקר זה מתסכל אותי מחדש. כבר לדבר עם הקיר , הקיר היה עונה ומגיב לי. הוא עושה עצמו כאילו לא שומע וצריך לומר את אותו הדבר מיליון פעם. כבר אמרתי לו לא אחת שבאיזשהו יום הוא ימצא אותי בבית משוגעים. אני לא רוצה לאכזב אותך אבל זה תלוי רק בך ובאישיות שלך. אני מכירה אימהות לילדים כאלה שממשיכות הלאה, מקבלות את זה כעובדה וזהו. אצלן האש כבר כבתה. אני, עם כל הסדנאות שעברתי ועם כל מה שקראתי ולמדתי ---זה עדיין לא זה. זה מציק. לא יעזור לי דבר אבל זה מציק. הריי אני חיה עם זה יום יום...המפחיד הוא שלבן זוגי זה כבר נמאס. הוא ממש מאוכזב ....והכי גרוע זה שהוא יודע שהילד לא שולט באימפולסיביות הזו ועוד ממשיך לכעוס עליו. אבל ביננו, איך אפשר לשמור על איפוק ?? יש גבול לא ??? גם אנחנו בני אדם. אני כבר עברתי את גבול הסבלנות שלי כבר לא מעט פעמים. אמא שלי כבר ממש מרחמת עליי...לא מאמינה בכלל שקיים דבר כזה. לכי ותסבירי לדור הקודם מה זה ADHD !!! ולא רק זה, הם טוענים שזו בעייה שלי ורק שלי כיוון שאולי לא חינכתי טוב. ממש לא נכון. זה ככה זה וזהו !!! זהו !! וזהו!!! ואין מנוס. זה תלוי אך ורק באופי שלך, האם את תוכלי לכבות לך את האש בקרבך או שתשמרי אותה על אש נמוכה עמוק עמוק פנימה עם יכולות להתפרץ ולשרוף. הבעייה היא שגם אחרי שהיא שורפת היא משאירה שם כוויה שמתחדשת כל הזמן. ככה אני מרגישה בכל אופן. הלוואי ויכולתי לשאת את הנושא בייתר קלות...

 

[zivadina]

אני שמחה לא להסכים איתך, shanon8

אנחנו התחלנו לטפל בילד מגיל 4. רק בגיל 8 אבחנו אותו כ-ADHD ורק בגיל 9 מצאנו את המינון המתאים לו של ריטלין. רק בגיל 13 התחלנו לראות ברכה בעמלנו. כלומר: 9 שנים מתסכלות, כאשר מתוכן רק 4 עם אבחון וטיפול נכונים. למזלי, אצלי לא טענו שזה אשמת החינוך שלי, כי היו לי עוד שני ילדים שהתנהגו כמו "רגילים" (ואחר כך הבת אובחנה בגיל 16...). הקפיצה הגדולה נעשתה עם הריטלין (אם הבנתי נכון, את מתנגדת לתרופה). וכמובן היו כל מיני טיפולים לפי הצורך. גם הגיל עושה את שלו, וידוע שה-ADHD מתמתן עם הגיל, במיוחד אם טופל מגיל מוקדם, והילד לא "הספיק" לפתח תסכולים. בקשר לבעל, גם אצלנו הוא לא "הבין" עד שהילד גדל והיה להם קל יותר לתקשר. היום בני בן 14, ואנחנו מאוד גאים בו. (ולא אמשיך, נגד עין הרע). תזכרי שכאשר הילד צעיר, הוא לא מבין את מצבו, וכאשר הוא גדל, הוא מתחיל לקשר בין ההתנהגות שלו לתוצאות, ואז הוא מוכן יותר להשתנות. ואגב, הרבה ילדים עם ADHD משתנים לטובה עם הגיל, אז על אחת כמה וכמה ילד שמטופל יכול להשתפר עם הגיל. מחזיקה לך אצבעות.

 

[shannon8]

לזיוהדינה

תודה לך על התשובה . אכן כן צדקת. נכון לעכשיו אינני נותנת לו ריטלין. וזה מבחירה שלי. אני ממתינה לראות מה יקרה כשיעלה לכיתה א' בשנה הבאה. עם התייעצות עם הגננת היא גם צידדה שלא צריך לתת לו כיוון שהוא לא מציק בגן ויש לו היכולת לשלוט בעצמו. הבעייה היא בבית. בחוץ הוא ביישן ונהדר . בבית הוא פשוט פורק כל עול, מציק לאחותו, עושה כאילו לא שומע, נוגע בכל דבר, הופך, קופץ ומשתולל---מוכר לא ??? לא יודעת, נכון שעדיף שבגן ובחוץ ימשיך להתנהג למופת ושבבית יפרוק כל עול אבל דחילק, דיי !! אני גם רוצה קצת מנוחה לא ?? זה כואב לי כן. אין ספק שמה שכתבת כאן אכן מעודד , ואכן ייתכן ויש משהו בדבריך שציינת שככל שהילד גדל אז יש לו מודעות לשליטה עצמית. נקווה שאכן זה כך . תודה.

 

[zivadina]

אולי לילד כזה פעיל מתאים חוג ספורט?

דליה ממליצה על חוג שחיה, יש הורים שממליצים על ג'ודו. השאלה היא רק אם למדריך יש גישה נכונה אליו, ואם הילד מסוגל להתמיד. (אני מספרת לך רק מנסיוני המשפחתי).