אגדת מילים חיות.

[אתנה]

אגדת מילים חיות.

שוכבת על המיטה ברפיון חושים, סגרתי כבר את הטלפון, השארתי לך הודעה חמישית שכמעט כבר סיכמה את כל המילים. הראש כואב, כמו אלפי פטישים דופקים ומנסים לטשטש אותי.רוצה רק להקיא לא מסוגלת לאחוז במילים שנאמרו, לא יכולה לחבוק את התחושה של למות שוב. מדפדפת בזיכרון כמו מעגל של חוטים צבעוניים דף אחר דף אחורנית, הדמעות יורדות לאט לאט כמו משקות את הכרית. פותחת את היומן, מלטפת את העטיפה הצבעונית, זאת שאהבת. היומן כמו מראה מציאות 13.3.01 אנחנו הולכים כל אחד לכיוון אחר.. אני מרגישה שאנחנו נפרדים, אתה שקוע בתוך עצמך אני בעצמי, וזהו.. ככה כל אחד עם עצמו, חוזר לבדידות שלו.. אולי זה הכי נכון, ולא רוצה יותר, קשה לי.. קשה לי להיקרע ממך כבר הייתי בעולם אחר של חיים בעולם של לא לבד, ושוב נותרתי לבד.. מנגבת דמעה שמתעקשת להתגלגל סוגרת שוב את היומן ופותחת בהתחלה. 29.12.00 כמעט סופ שנה, פגשתי אותך בתוך החדר מתוך עשרות אנשים מבולבלים חיפשת מישהו שידבר על משהו פילוסופי. פניתי אליך עם חצי גיחוך..

 

[אפרת.א]

פניתי אליך עם חצי גיחוך...

``אלוהים, אני שונאת מסיבות``...הבטתי סביבי במבוכה. לא בדיוק מה שהתכוונתי לאמר , שלא לדבר על כמה לא פילוסופי... כמה גברים עמדו למרגלות המדרגות. קבוצה של נערות נעה לעברינו, לבושות בגדים ססגוניים . אחדות מהן אחזו בשולי חצאיתן הקצרצרה, אחרות הניחו לשמלות להתנופף בחופשיות. עיני פגשו לשניה את עיניך. נשמת נשימה עמוקה....אלגנטי , גבוה , שערך משוח לאחור בשכבת ג`ל קלילה, לקחת גביע שמפניה בידך ``מסכנה שלי`` אמרת בקלילות שהמיסה בתוכי נימים רדומים -``הלחצים של החיים החברתיים מממ...מסיבות....איזה לחץ``. לולא החיוך הקטן שבצבץ בקצה שפתך העליונה, הייתי נעלבת ובטוחה כי ההשמצה יועדה להרחיקני ממך. הניצוץ בעיניך אמר לי ``הרגעי, יכול להבין אותך, מרגיש בדיוק כמוך``. מישהי קראה בשמך , הסבת ראשך ובאנחה מילמלת לעברי ``אני רואה שצפוי לי ערב מזהיר...בואי``, אמרת, ``נלך``. על הרחבה הסתחררו זוגות בין העשן הסמיך והאוויר החם והדחוס. הכל היה סחרחורת של עור, שיער ובגדים נוצצים. ללא היסוס הלכתי אחריך, שלחת יד לעברי וכמו בתוך חלום.....ריחפתי לצידך , סומא. שוב היא קראה בשימך, חיוך משועשע הופיע על שפתיך ועיניך חייכו אלי חיוך של חתול שבע. עינינו נפגשו לרגע בשנית. הנחת ידך בעדינות על כתבי ``בואי נרקוד`` אמרת . המוסיקה החרישית הדהדה באוזניי הנחת יד אחת על מותניי והשניה היתה מונחת לצידי גופך. הסקרנות שאחזה בי , השאלות - הכל נשאר מאחור הנחתי ידי סביב צווארך, הרחתי את הריח..ז`אן פול גוטייה..שכחתי את מילות הפתיחה המטופשות שלי..המוסיקה התחלפה. כשידי בתוך ידך ,ירדנו מן הרחבה, נופפת בידך השניה למישהו. ``הולכים?`` ``הולכים`` אמרתי כשליבי מחסיר פעימה...ושוב שאלות רבות...

 

[אתנה]

ושוב שאלות רבות...

החלו להתנגן בראשי, מתערבבות קלות עם אדי האלכוהול מסביב ועשן הסמיך שאפף אותנו כגלימה, סובבת את ראשך אלי כמו מתנצל על ההולכים.. הרכנתי את ראשי להביט במשבצות המשובצות בחוסר טעם משווע, כמו מנסה למצוא בהן תשובה לרגע הבא. הרמת את סנטרי ביד אחת ברכות של ענן, ``תביטי בי`` לחשת בלחש, עיני סרבו להביט במבטך שוב, ליטפת את ראשי וכמו לקחת את עיני מהרצפה וחבקת אותם אליך, ``את מכירה את האניסופ, את האינזמן..`` חייכת ברכות, ``אפגש איתך שם..`` חייכתי קלות כמו מותחת בכוחות שלא נותרו את השפתיים לצידי הלחיים, ``פילוסופי.. סוף סוף..``עניתי במבוכה, ``חיים`` לחשת כמו עוטף את כולי בך. רגעים מוזרים ברחבת הריקודים עם רצפת משבצות בעלות טעם רע. סוגרת את היומן, יום משונה שהוליד משהו שלא מוכר, הדמעות כבר יצרו נתיבי מלח על פניי, כואבת אותך, חשה את הזיכרון של מאז, מאותו יום לפני סופ השנה, עד לעכשיו, ממולל אותי בפרורי נשמה לכל אורך המיטה. נושמת נשימה עמוקה, ``אלוהים, תגיד לי מה לעשות, כל כך קשה לי.. מהיכן אשאב את הכוח לקום? איך אוכל מחר לתפקד?`` בתוך כל השאלות ללא תשובה מצאתי את עצמי שוב הולכת למקום שלנו, ``זוכר..`` ממלמלת לעצמי, ``זוכר איך היינו הולכים לשם ..`` וכמו בדימיון של פעם הולכת שוב לשם, ליד הרצליה, לצוק. היום הוא כבר בתוך המחנה, היינו מתגנבים עוברים גדרות כמו שני ילדים שלא יתפסו אותנו, ישנה ירידה קטנה ועליה, ושם על המשטח בקצה הצוק היינו יושבים, ממול הים שמנשק את הסלעים הטבועים בו. והשקט, אלוהים השקט, ישבנו שם אוחזים יד ביד, לחשת לי...