אבשלום
זוכרים את הילד ההוא שהיטלטל בין אריאל, אסא, אורי ודומיו? ובכן, הרינו מתחילים השבוע בגידולו של בריון מגודל שיער (נרחיק אותו מעצי אלה מזדמנים), ולנטינו סוער, יורש מפונק ובוגדני ואהוב כפוי טובה
עכשיו השאלה היא איך מצילים אותו מגורל של איזה אבשי מתנחבל או אבי פקידונר או שלומי חוורוור. איך נעשה שעלמות יגידו לו, "הו אבשלום" בלי להתבלבל, שהוא עצמו יאמר, "שמי אבשלום" בלי שנימת חשיבות עצמית תתגנב לקולו. עלה בדעתי הבוקר (כלומר לפני שעה קלה) שאת התחלת ההתחלות שלנו, הלידה, אנחנו לא בוחרים, לא מודעים, לא זוכרים (רק בגוף ובתסביכים, כמובן). ועלה בדעתי שהיא התחלה ארוכה ארוכה, כלומר, עשרים השנים הראשונות, בעיקרן, הן שרשרת התחלות. מתי מפסיקים להתחיל, או שחושבים שמפסיקים, או ליתר דיוק, מתי ניטל הטעם הנקי של ההתחלה אצל כל אחד? אני מתכוונת, התחלה במובן של גילוי, התוודעות פקוחת עיניים לחדש. טוב, זה לא מדויק לגמרי. אבל אני מתכוונת, נגיד השאלה "מה אהיה כשאהיה גדול/ה", מי יהיה האיש/ה שאיתם אחיה, איך יהיו חיי, האם כשמגיעים לשם, כשהשאלות האלו מקבלות תשובות-חיים, האם ניטל טעם הגילוי החדש? זאת לא שאלה עקרונית. זו שאלה אישית לגמרי: נדמה לי שהטעם ההרפתקני של להתחיל מחדש נעכר מתי שהוא. פוגש אתכם?
זוכרים את הילד ההוא שהיטלטל בין אריאל, אסא, אורי ודומיו? ובכן, הרינו מתחילים השבוע בגידולו של בריון מגודל שיער (נרחיק אותו מעצי אלה מזדמנים), ולנטינו סוער, יורש מפונק ובוגדני ואהוב כפוי טובה
. ואת כל זה אומרת אני, זו שלא היתה מסוגלת להזיז ריס בבוקר בלי "לדעת" שהכל מסודר חזק יציב וללא ספק ידוע מראש. בדיחה מהלכת.