אביב הגיע פסח בא
אני לא אוהבת מפגשים משפחתיים. אמנם רק אח שלי חולה עם תעודות, אבל לפעמים נדמה לי שכל המשפחה מתארגנת בחגים כדי להוציא גם אותי מדעתי. אנחנו משפחה קטנה. ליל הסדר זה אמא שלי, אח שלי, דודה שלי ואני. מה כבר יכול להיות... אבל אמא שלי במתח שבועיים קודם, מכינה אוכל כאילו כל הצבא האדום בא לאכול אצלנו. כשמגיע ערב ליל הסדר, היא בכזה אטרף שהדבר הכי הגיוני מבחינתי הוא להשאר בחדר ולדבר כמה שפחות. דודה שלי מגיעה יחד עם אח שלי. ואז מתחיל הבלאגן. שניהם לא אכלו יומיים כדי שיהיה מקום לאוכל של אמא, ואיך שהם מגיעים הם מתים לאכול, אבל אמא שלי עוד לא סיימה להכין הכל והיא מתעצבנת שהם מתחילים לחטוף קצת ממה שכבר על השולחן. דודה שלי היא קצת אובססיבית-קומפולסיבית ומכריחה את כולם לשטוף ידיים 7 פעמים לפני שיושבים לאכול, אח שלי מתחיל לעשן, מה שכמובן מעצבן את אמא שלי עוד יותר, והיא מגרשת אותו החוצה למרפסת. אם כל החלק של "קבלת הפנים" עובר בשלום הרי שמתיישבים לשולחן. אח שלי לא מגיב טוב לאלכוהול, אבל הוא מתעקש לשתות, כך שתוך חצי שעה בערך הוא כבר מדבר שטויות לרוב, רצוי בקול רם (ואמא שלי לא אוהבת שהשכנים שומעים..) תוך כדי ארוחה הוא יוצא לעשן עוד כמה סיגריות, לפעמים הוא מתחיל לספר על הרעיון הדגול האחרון שעלה במוחו להתעשרות מהירה (חלקכם ודאי מכירים את זה, זה חלק מהמחלה. יום אחד הוא מלך העולם, ויום אחד הוא לא מסוגל לקום מהמיטה)... בשלב הזה העצבים של כולם כבר מרוטים ומייחלים שהסיוט יסתיים. עם תום הארוחה, אמא שלי ממהרת להזמין לאח שלי מונית ולשלוח אותו הביתה, אני חוזרת לחדר ודודה שלי הולכת לישון (היא נשארת כמה ימים להתארח). כל שנה אותו סיפור, אותו תסריט בדיוק חוזר על עצמו פעמיים בשנה - ראש השנה וליל הסדר... איך נראים החגים אצלכם? איפה נקודות הקושי? איפה האור? וכמובן, איך שלא יהיה, חג פסח שמח לכולם
אני לא אוהבת מפגשים משפחתיים. אמנם רק אח שלי חולה עם תעודות, אבל לפעמים נדמה לי שכל המשפחה מתארגנת בחגים כדי להוציא גם אותי מדעתי. אנחנו משפחה קטנה. ליל הסדר זה אמא שלי, אח שלי, דודה שלי ואני. מה כבר יכול להיות... אבל אמא שלי במתח שבועיים קודם, מכינה אוכל כאילו כל הצבא האדום בא לאכול אצלנו. כשמגיע ערב ליל הסדר, היא בכזה אטרף שהדבר הכי הגיוני מבחינתי הוא להשאר בחדר ולדבר כמה שפחות. דודה שלי מגיעה יחד עם אח שלי. ואז מתחיל הבלאגן. שניהם לא אכלו יומיים כדי שיהיה מקום לאוכל של אמא, ואיך שהם מגיעים הם מתים לאכול, אבל אמא שלי עוד לא סיימה להכין הכל והיא מתעצבנת שהם מתחילים לחטוף קצת ממה שכבר על השולחן. דודה שלי היא קצת אובססיבית-קומפולסיבית ומכריחה את כולם לשטוף ידיים 7 פעמים לפני שיושבים לאכול, אח שלי מתחיל לעשן, מה שכמובן מעצבן את אמא שלי עוד יותר, והיא מגרשת אותו החוצה למרפסת. אם כל החלק של "קבלת הפנים" עובר בשלום הרי שמתיישבים לשולחן. אח שלי לא מגיב טוב לאלכוהול, אבל הוא מתעקש לשתות, כך שתוך חצי שעה בערך הוא כבר מדבר שטויות לרוב, רצוי בקול רם (ואמא שלי לא אוהבת שהשכנים שומעים..) תוך כדי ארוחה הוא יוצא לעשן עוד כמה סיגריות, לפעמים הוא מתחיל לספר על הרעיון הדגול האחרון שעלה במוחו להתעשרות מהירה (חלקכם ודאי מכירים את זה, זה חלק מהמחלה. יום אחד הוא מלך העולם, ויום אחד הוא לא מסוגל לקום מהמיטה)... בשלב הזה העצבים של כולם כבר מרוטים ומייחלים שהסיוט יסתיים. עם תום הארוחה, אמא שלי ממהרת להזמין לאח שלי מונית ולשלוח אותו הביתה, אני חוזרת לחדר ודודה שלי הולכת לישון (היא נשארת כמה ימים להתארח). כל שנה אותו סיפור, אותו תסריט בדיוק חוזר על עצמו פעמיים בשנה - ראש השנה וליל הסדר... איך נראים החגים אצלכם? איפה נקודות הקושי? איפה האור? וכמובן, איך שלא יהיה, חג פסח שמח לכולם
